כי האישה עץ השדה

פורסם על ידי: דוכסית | קטגוריה: אופנה, אירועים מיוחדים | בתאריך: 25-01-2013

0

הייתה "צרפתית", הייתה "קטיפה", הייתה "תעשייתית", הייתה "כתומה".

ככה זה עם מהפכות.

הן מתחילות כמחאה עממית של קומץ אנשים שרוצים אחרת, ועוד-לפני-שג'ק-רובינסון-מגיע, הן הופכות לתופעה.

אני בעד מהפכות.

כשהגיעה לעולם הגלולה למניעת הריון בשנות ה – 60, הגיעו עמה רוחות של מהפכה מינית.

פמיניזם – זו לא מילה גסה.

כששלמה ארצי מריע לבחורה שלו: "את היית בחורה שלי, את הבאת לי המזלות. כשאמרו פמיניסטית תהיי – איך צחקתי מזה מאוד… כשלקחת מיקרופון ביד וכששרת שם בעוצמתך, נעמדתי שם בצד מתפעל ממך"…

ובאמת מאז שלקחנו את המושכות לידיים שלנו – אנו הנשים, העולם נהיה יפה יותר.

כשאנו עומדות איתנות, עם שורשים לאדמה מחוברות.

כשהגזע שלנו עשוי לתפארה, אפשר לקלף ממנו קליפות ולכתוב עליהן שירי אהבה.

כשאנו פורסות ידיים והענפים שלנו מסוככים מפני החמה,

כשהתנובה שלנו בשלה, עסיסית ופורייה,

גם מסע חורפי נראה באופק כמבשר הגאולה.

אישה,

כשאת אמיצה לבד בשדה הפתוח,

ואף רוח שבעולם לא תעקור אותך ממקומך,

את לא זקוקה לתפוחים ותמרים כדי שימתיקו את יומך…

כשאת חזקה מבפנים, ורכה מבחוץ- את מפארת את השדה בנוכחותך.

ושהשדות יתמלאו בנשים כמוך העולם אכן יהיה יפה יותר.

ההצלחה טמונה בסוד האמונה.

האמיני בעצמך, ביכולות שלך, בכוחותייך (בעיקר אלו הפנימיים. את הכוחות הפיזיים שלך אל תפגיני לראווה. צריך להשאיר לגברים להתפאר במשהו… לא?)

אחרי שאת עשירה מבפנים, בכוחות ואמונה. אפשר להתחיל לנצנץ גם כלפי חוץ.

במילים אחרות, עכשיו מתחיל הפאן האמיתי:

בגדים. גבירותיי, בגדים.

השילוב בין חוזק (עסקים / מעמד גבוה אם תרצו…) ורכות (נשיות מתפרצת), יוצרים את הדבר הבא:

השיק האורבני

זהו סגנון לבוש המורכב מפרטים קלילים, בדים נעימים, תחרה, מלמלות… וכל הבא ליד בדרך אוורירית ובצבעים רכים.

למראה שיצרת, הוסיפי ז'קט עם נוכחות.

אפשר מחויט, אך גם ז'קט "זרוק" יעשה את העבודה…

הז'קט יכול להגיע עד קו המותניים או עד אמצע הרגל (תלוי בתפקיד שהוא משמש).

וכדי להיות דוכסית אמיתית כדאי שתנכסי לעצמך את הצבע המלכותי:Royal blue

זהו הכחול המושלם, תמיד רלוונטי ונותן תחושה מלכותית אמיתית.

להשלמת הלוק: אפשר לעשות שימוש בצבע המדהים הזה גם בתיק קלאצ' או בכל אביזר אופנתי אחר.

אומרים שטוב מראה עיניים. אז בבקשה, אשתף אתכן בתמונות מתוך ההפקה החגיגית:

דוגמנית וסטייליסטית: אנוכי.

מה לבשתי?

סריג מלמלה (!) צבע בז' – הוניגמן

חצאית משובצת חום עם פפיון – הוניגמן

מעיל כחול – זארה

מגפונים – גזית

תכשיטים – אוסף אישי.

תקציר העלילה:

http://www.facebook.com/media/set/?set=a.340542356059181.78764.322418967871520&type=1#!/dukasit

אני בעד מהפכות.

פעם- שרפנו חזיות. היום – הם קונים לנו אותן ביוקר…

חג אילנות פורח :)

דוכסית

זהו יום הבוחרת

פורסם על ידי: דוכסית | קטגוריה: אופנה, אירועים מיוחדים, כללי | בתאריך: 22-01-2013

0

הוא פיתה אותה בגן הקסום, היא החליטה שכדאי לה לטעום…

פקחה את עיניה והבחינה שהיא עירומה, מיד התעטפה בעלה תאנה.

כך הוליד הסיפור הראשון בעולם את חופש הבחירה, את הידיעה בין הטוב והרע.

מרגע ש"ידענו" – הבחירה היא בידנו.

ה "קול" שלנו נספר ונשמר מאחורי הפרגוד – במקום המקודש מכל.

איזה פתק תיקחי היום?

מה תלבשי במעמד המכובד?

יש לך חופש היום. חופש לבחור.

יש הרבה פתקים לפני הפרגוד… (מה לעשות, אבל "ביומיום" הפתקים עבורי הם קטלוגי אופנה)

חצוף ופרובוקטיבי – לא בא בחשבון.

מוקפד יתר על המידה – "משעמם אותי" ואני צריכה ריגושים.

אז צריך שיהיה שמרני, שיצליח לבטא את האמירה שלי, ועם זאת, שיהיה מקובל בחצר המלך…

בוויכוח מי עושה את הבגד – האדם, או שמא להפך – סביר להניח, שבחברה מודרנית בה אנו מייחסים חשיבות עליונה לעטיפה החיצונית, עוד בטרם אנו אומדים את הערך והשווי האובייקטיבי…

איך אומר זאת בעדינות? הכובע כן קובע.

מציאות הלבוש הופיעה לראשונה אחרי הפרת הציווי האלוהי בגן העדן,

ומעידה על כך שעקב הבושה – תפרו להם דבר-מה שיהיה במה להתכסות…

בפעם הבאה שהוזכרו בתורה מלבושים, הוקדשה לכך פרשייה שלמה

ותוארו בפירוט ובמעלה החשיבות, בגדי הכוהנים.

כוחם של בגדים לא מיועד רק לכסות ולהסתיר,

אלא ביכולתם לבטא משמעות פנימית המשפיעה מן הפנים אל החוץ.

בקיצור, אל תעשו פדיחה ואז תחפשו מה ללבוש…

הקדישו לכך זמן מבעוד מועד, השקיעו טבין ותקילין (ברור שצריך לשמור לירה לבנה ליום שחור, אבל בשביל מה יש כסף אם לא כדי שנבזבז אותו?)

חדשו את הישן וקדשו את החדש, וכל המרבה הרי זה משובח :)

עשו את הבחירות שלכן באהבה.

אפשר לעשות שופינג "על הדרך" אבל אפשר גם להתכוון, ולצאת ידי מצווה ולא רק ידי חובה.

כשבכל יום – צצים כפטריות אחר הגשם- בוטיקיי אופנה חדשים, הדילמה מתעצמת.

איך אדע במה לבחור?

באילו "פילטרים" אשתמש בכדי "לגייר" את האסור ולגרום לו להיות ראוי?

זוהי עבודת הבורא.

"בקטנות" של החיים.

ברגעים שאני חושקת בשמלת "מיני" ומוותרת עלייה לטובת אחת שיש לה עוד עשרה ס"מ, למשל.

בכל בוקר כשאני מקדישה זמן איכות לטיפוח העטיפה החיצונית, ויודעת שהיא תלווה אותי כל היום.

כדוכסית אופנתית (ממש לא "קורבן אופנה". בהמשך, אקדיש פוסט מיוחד להבדלים ביניהם)

אני יודעת שיש משמעות ל "קול" שלי.

הבחירה שלי היא קריטית, ועל פיה יישק דבר.

מספיק לעיין במחקר הכמותי שערך מגזין "ווג" הבריטי על בחירות האופנה של קייט מידלטון, ולהבין שיש משמעות אקוטית לזווית הטיית הכובע, לקוטר הגלים בשיער, לאורך ולצבע השמלות שהיא בוחרת ללבוש.

את ההשראה אפשר בהחלט לקבל ממנה, אך כדוכסית מארץ הקודש אני שייכת למפלגה של בורא העולם.

"הבוחר בעמו ישראל באהבה"

לא בחר בעבר בחירה חד פעמית. לא יבחר בעתיד…

אלא בוחר. עכשיו. כל יום.

בכל יום יש בחירות, ומלך מלכי המלכים בוחר בי באהבה.

הוא נותן לי את זכות ההצבעה, ומציע לי "ובחרת בחיים"

זהו יום הבוחרת.

בסוף היום הקולות נספרים אי שם במרומים.

לא צריך סקרים מקדימים,

ולהמתין בציפייה דרוכה ארבע שנים (גם בבחירות לכנסת ישראל כבר הבינו שאי אפשר לחכות ארבע שנים..)

בחרי עכשיו. בחרי היום ובכל יום ויום.

זוהי הזכות שלך, ממשי אותה באמונה ואהבה,

והלוואי שהטוב כבר ינצח!

דוכסית

פתיתים פיוטיים של שלג

פורסם על ידי: דוכסית | קטגוריה: אירועים מיוחדים, כללי | בתאריך: 10-01-2013

0

ימים סוערים ומבלבלים עברו על כוחותינו

השמים קדרו

ארובות השמים נפתחו

שיטפון הציף את הארץ

הרוח נשבה בכל כוחה

ואיימה להרוס כל חלקה טובה

מלתחת החורף חגגה

מעילים, מטריות וצעיפים

כפפות, מגפיים וכובעים

נדמה כי כל אלו לא הואילו

רעמים וברקים היו מנת חלקנו

אך אנו לא נשברנו

ידענו שהסערה תשכח

ויבואו ימים טובים

אך ל "כזה" טוב לא ציפינו

חטאנו

קטני אמונה אנחנו

אומר האר"י הקדוש

בכל פעם שיורד שלג בארץ ישראל

אלה פתותים לבנים מזקנו של בורא עולם

אשר בכבודו ובעצמו מרעיף עלינו מלא רחמים ואהבה

"אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו"

כשהימים היו חמים

פשטנו את בגדנו

מי יכולה להתעטף כשחם?

השמלות הקלילות מכסות טפח ומגלות טפחיים

פשטנו את זהותנו

"יצר הרע" היה גדול עלינו

לכל אחת יש עקב אכילס משלה

אנוכי, חובבת בגדים ואופנה

בקיץ, נמצאת בחזית עם היצר הטוב והרע

רוצה להיראות כמו בת מלוכה

ולתואר "דוכסית" להיות ראויה

אך אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה

להיות בת מלך כולל את כל "החבילה"

לפעמים זה מרגיש כמו כלוב העשוי זהב

ואת רק רוצה לברוח

לצאת מחומות התקווה

לארץ לא נודעת…

סמל הנצרות הוא כידוע, הצלב

באמצעותו ניתן לפנות ימינה, שמאלה, למעלה ולמטה

הכי נמוך שאפשר

בלי לדעת את הדרך חזרה

ביהדות, סללו לנו את הדרך

ציירי בדמיונך : "מגן דוד"

לאן שלא תלכי

לאן שלא תפני

תמיד כשתגיעי לקצה

תראי את הדרך חזרה הביתה

אל הגגות שהתכסו לבן

אל הפתיתים הענוגים, הרכים והמלטפים

אשר בשקט מופתי ובדיוק מושלם

נערמים אחד בגב השני

נאמנים לדממה

קוראים לשמש להפציע

וזו האחרונה, שולחת בחיבה קרניים מעודדות

מביאה בכנפיה את בשורת התקווה :

כל סוף הוא תמיד התחלה חדשה

צחה כשלג וטהורה

לוחשת מעומק ליבי תפילה

רוצה להיות ייחודית, שונה

שואפת לקחת בה חלק

להאמין שאפשר

כל שבריר שנייה יכולה להיות התחלה חדשה

צריך לשמר את הרגע

להיזכר בו באמצע הדרך

כשהאופוריה תתפוגג והשגרה תתפוס את מקומה

הזיכרון יביא עוד כוח להמשיך את המסע …

ברגשות אהבה,

דוכסית

חצי מרתון

פורסם על ידי: firstmarathon | קטגוריה: כללי | בתאריך: 04-01-2013

0

לאור פרק הזמן שנותר עד לקיום מרתון תל אביב ובהתאם ליכולת שלי לרוץ , החלטתי לוותר בינתיים על מרתון שלם ואני ארוץ חצי מרתון .

על מנת להגיע לוויתור זה היה עליי להשלים עם ההחלטה שאין לי מספיק זמן על מנת להתכונן למרתון תל אביב . (שילוב של עבודה , בית , חיים אישיים )

לכו החלטתי לוותר על מרתון תל אביב אולם נרשמתי לחצי מרתון במירוץ סקוני בתאריך 15/2/2012 .

אני בטוח ביכולתי להצליח לרוץ חצי מרתון ועוד במהלך שנת 2013 ארוץ מרתון שלם .

בברכה

מרסל וקנין

נשיקת חצות

פורסם על ידי: דוכסית | קטגוריה: אירועים מיוחדים, כללי | בתאריך: 31-12-2012

0

לעם הנבחר – בייחוד לשומרי תורה ומצוות שבינינו – יש הרגל מגונה : "כמה שיותר מפחיד – יותר אמין".

לקראת בואה של שנה אזרחית חדשה, "מסתובבות" ברשת קריאות תיגר המגנות את חוגגי השנה החדשה. תוך השמצת הנצרות, וקשירת קשר ישיר בין יום מותו של סילבסטר – שהיה ידוע בהתעללות יהודים -למסיבות אסורות.

תגידו, איפה האינטליגנציה שלכם? חדש לכם ש "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" בחרב, שריפה ומיתה משונה? למיטב זכרוני, כששרפו אותנו בשוק החדש של ברלין, כשחיסלו אותנו בגטו ורשא, כשגורשנו מספרד, או כשטבחו בנו בליל הבדולח, זה לא קרה דווקא ב 31 בדצמבר ובטח שלא (רק) על ידי האפיפיורים באשר הם.

מעניין אתכם לדעת מי היה סילבסטר? תלמדו היסטוריה. בשביל הרצף הכרונולוגי של הפוסט הזה, אסכם לכם במשפט אחד מתוך האינציקלופדיה, כרך כ"ה, עמוד 783 : סילבסטר הראשון כיהן במשך 19 שנה ומת הלילה בשנת 335.

לא הצלחתי לדלות שום מידע אודות מעשיו ויחסו ליהודים. אגב, באותם ימים הייתה סבלנות כלפי כל הדתות, עד שבבוא היום הכנסייה רימתה את כל העולם ואשתו… והשאר, כפי שאמרתי – היסטוריה.

לא מפתיע שרק במדינת ישראל – הקורבן,  וברחבי אירופה "המקרבנת", השם סילבסטר קשור לחגיגות השנה האזרחית החדשה. ובשל כך – נדחה על הסף, או במקרה הפחות גרוע – נחגג בצנעה.

אפרופו חגיגות, מעבר לכך שאני לא "בליינית" (כל כבודה בת מלך – פנימה!) החגיגות בחיי קשורות ברוחניות:  ערב השנה החדשה נחגג אצלי ברוב פאר והדר בראש השנה כ"ט אלול. חגי תישרי, חנו ב כ"ה כסליו, ט"ו בשבט, ט"ו אדר לשושן פורים, חג הפסח (ברוך ה', אצלנו הוא נחגג תמיד בי"ד ניסן, להבדיל מהנצרות שכאשר לא הסתדר להם יום הפסחא שיחול מיד אחרי היום בו היום והלילה שווים – הקפיצו את החג בעשרה ימים…) ט"ו באב – יום האהבה, ראשי חודשים, ימי הולדת ועוד היד נטויה…

אי לזאת, לא חסרות לי סיבות למסיבות.

לקום עכשיו מהמיטה החמה בכדי לפאר את האימפריה הרומית שדאגה להחריב את בית מקדשנו? לא נראה לי.

כל מי שמוצא קשר אישי בינו לבין לוח השנה הגרגוריאני ורוצה לחגוג הלילה – שיערב לו.

כאזרחית כשרה במדינת ישראל (בכדי שנוכל לבוא בעסק וממכר, יש לנו היתר הלכתי להשתמש בתאריכים לועזיים) חצות הלילה מסמלים עבורי את תחילתה של שנה אזרחית חדשה. אין בי עצב ולא שמחה, זו פשוט עובדה.

נשיקות,

דוכסית

וולודיה

פורסם על ידי: מיכל | קטגוריה: זיכרונות | בתאריך: 28-12-2012

0

כבר לא היה מחסר בנים, קם דור חדש,ואני נמנעתי עם הדור הזה, אבל לא הלך לי עם בנים, ודבר הטריד אותי. פעם נסעתי עם חברה, ושאלתי אותה על הדרך להכיר בנים. היא ענתה לי שאין דבר קל מזה, ומיד דגמנה לי. היא איתרה בקרון בחור מתעים, התכופפה לעומתו, ושעלה אותו מה השעה, והופ הוא כבר יושב מולה, הם צוחקים ומפלרטטים. ראיתי את חיוכה השובב, ברק בענייה והבנתי שאין לי סיכוי לעשות כמותה. ויתרתי.

כבר הייתי סטודנטית באמצע לימודים, כעשר היא לקחה אותי למסיבה. הייתי יושבת בפינה כהרגלי. קבוצה גדולה של בחורים נכנסה לחדר. בעלי לעתיד היה בינם. התחלנו להיפגש.הוא היה לרוחה של אמה, אבל התנזרות רבת השנים שלה השפיעה עליה. כאב לה לראות את הבת הקטנה שלה הולכת בדרך כל בשר. הכאב שלה הרגשתי היטב, ונסגרתי אוד יותר. לא בשמחה הלכתי לפגישות האלה, היו לבחור שתי חסרונות לדעתי. ערמת תלתלים בלונדיים הייתה על ראשו, ואני העדפתי שחרחורים.חסרון אחר היה הרבה יותר גרוע. מלא הומור היה בחור הזה, ולא היה מסוגל לעבור על אמירות הנבובות שלי, נלקחות ממורל קומוניסטי, בלי תגובה. הערותיו היו רכות ואהובות, אבל לא סבלתי ביקורת. זה הכעיס אותי נורה. התפתלתי מעלבון, מתסכול, ברחתי מפגישות. אבל הוא תמיד ידע להתפייס.אני זוכרת,פעם הוא בא לביתי אחרי ריב כזה עם קובע אחר, שאלתי למה, והוא הסביר, שבקובע ההוא רבנו,לכן החליף אותו, עברו כבר יותר מיובל שנים, אבל מילותיו האלו מחממים את ליבי גם היום. אבל, גם כשהוא שתק ראיתי את הצחוק בעיניו ונעלבתי שוב. ביום הפגישה אני מושכת זמן. כבר מאוחר, אני מתחילה להתכונן. שערות הלא ממושמעים שלי מעצבנים אוד יותר. כל דבר, שאני צריכה נעבד לי,וכך,הופעתי באיחור רב. אבל פגישות היו נעימות. ספרנו כסף, שהיו ברשתנו, דנו מה אפשר לעשות בהם. לרוב אפשרות הייתה אחת, לשוטת בין חצרות של ארבת, האזור ציורי במוסקבה,אהוב עליו. כמה אהבתי שוטטות הזו. לילות קרים או גשומים, חצרות וחשוכים, ומוזיקה של ריקודים, הבוקעת מבתים. אנחנו רוקדים בחושך ואלס או טנגו, זוגות אחרים מצטרפים לריקוד. זיכרונות מתוקים..

קסם ניגמר, כשאני משמיעה דעה שלי, ומיד רואה זיק בעיניו.לא ידעתי עז, שעברתי תיפול החשוב בחיי. עם כל עוקץ ניתק גרגר חצץ מנפשי, אבל זה היה כואב, אלוהים,כמה כואב זה היה. שנים עברו עד שהשתחררתי מחצץ הזה, התרככו תכריכים, עשויים מסיסמאות סובייטיות, שחיתלו את נפשי, וקיבלתי נשק ביד. לא רציתי בו, הוא הוכנס בי בכוח, והשתמשתי בו כנגד הבחור שלי. מגיע לו..

היה לו מעיל, המעיל הזה חי במשפחתו שנות דור, בחור חמד אותו מילדותו. והינה , סוף, סוף הוא קיבל אותו.פרמו אותו, הפכו ותפרו מחדש. הנער קרן מאושר, והתפאר בו בלי די. המעיל היה עשוי מבד צמר עבה, לא יודעת את צבע המקרי שלו. כשהכרתי אותו היה לו צבע חלודה,אבל לא צבע או גזרה היו סיבת הערצה של מחזר שלי, אלה תחונה הפנימיות שלו. גם בגשם חזק הוא נראה יבש,רק כבד, כמו טיטול אחרי לילה. חברה שלי, אחרי שהכירה את מעיל פסקה ,שלאולם לא הייתה יוצאת עם בחור במעיל כזה. קל היה לה להגיד, היא תפרה לעצמה את בגדיה, וגם בשמלה מבד משומש נראתה אופנתית. אבל מילותיה עוררו בי החלטה לא לסבול אוד יריב נחות כזה, לא בכבודי להתחרות עם המעיל. עז עקצתי את מעיל ובעליו, ובהצלחה…

אני חוזרת אחרי שיחה קשה. עצובה. ועז נזכרת בכל פרצופים של השיחה, כולל אותי,ו מצחקקת. אני בעצומת ריב עם בעלי,מאשימה אותו קשות. פתאום נעצרת, תופסת, שאין כשר בין דבריי. אני מסתכלת עליו, רואה את הזיק המוכר, ואנחנו במקום לנהל מריבה קשה, כמו כל זוג מכובד. מתגלגלים מצחוק, כמו בני טיפש עשרה. כך בעזרת הומור חיים נעשו קצת יותר קלים.

כל זה היה אחרי שנים, ובימים ההם היינו בתחילת דרכינו.

הוא הכיר לי את חבורה שלו, גם הם סטודנטים. לא פעם תפסתי מבט מאחת הבנות, האומר "מה היא עושה כאן?" ובאמת, לא ידעתי, מה אני עושה בין המוסקבאים הסנובים האלה. רק וולודיה לא לעג לי, רק בחברתו היה לי קל, הוא היה חבר ילדות של מחזר שלי, הוא, ועוד בחור. וולודיה היא קודקוד בינם. הם שלושתם ידעו על כל תערוכה מעניינת, שהציבו אותה כמעט בסתר,רחוק ממרכז מוסקבה, או סרט,שהוקרן חד פעמי. תמיד לקחו אותי איתם. לבי התרחב מגאווה , כאשר הייתי בחברתם יפי תואר האלה. הם דנו על ציורים, סרטים. ואני שתקתי והקשבתי בעניין.

נפגשנו כחבורה, יצאנו לפיקניקים. בנים הביאו הבנות, שכל פעם היו אחרות. רק אני הייתי קבועה, וגם יננה, בודדה וזועמת.

חלפו שנים, נשרו חברים, בואו אחרים, ורק וולדיה נישאר. הוא זכר ימי הולדת שלי, ביקר אותי בבתי חולים, שהתאשפזתי בהם תקופות. הייתה משיחה בניינו.. סבתא, שגידלה אותו הוסיפה לתחושה זאת ללא מודע. היא נזפה בו על בחורות הרבות שלו, ודרשה למצאו נערה דומה לי ולהתחתן איתה. דבר אחד היה ברור לי, אני לא שוברת את ידידות הילדות שלהם, וכך חשב גם וולודיה, לדעתי…

חיים נמשחו. אחרי מאמצים קבלנו חדר למשפחה הקטנה שלנו. ארמון של 10 מטרים, אומנם בלי מים ושרוטים, אבל עם תנור גז וכניסה נפרדת. שכנים קיבלו אותנו בעוינות. בעבר הרחוק היה זה ישוב של חיילים. צרים מבית רמנו ארגנו את צבא בצורה מאוחדת. הם נתנו לכל יחידה שטח, חילקו אותו בין החיילים, כך,ששכנים חיו לוחמים באותה יחידה. חיילים בנו בתים, הקימו משפחות, והתפרנסו מחקלאות כש לא היו מלחמות, משכורת השלום הייתה קטנה, וגם בכושי שולמה. כשהיגיעה מלחמה,הם קיבלו כל החבות, תשלומים עלו, וצבא יצאה למלחמה.

פטר הגדול תפס שלטון מאחותו החורגת סופיה, צבא ברובה תמך בסופיה. עונש השתיק כל התנגדות. תורי חיילים התקדמו לאת למוקדי הריגה, שהוקמו על כיכר האדומה, אמהות, נשים, ילדים מרורים בבכי היו נתלות על נדונים השותקים, כאשר טור התקרב לכיכר, שומרים גירשו נשים בכידונים. הן נשארו שוכבות בתוך הבוץ. פטר אילץ את אנשי חצרו להיות תליינים, לקטוע בגרזן ראשי של חיילים. רבים לא הצליחו להרוג במכה אחד. פטר,גדול ממדים, עם עיניים בולטות, מטורפות רץ ממוקד ל מוקד עם גרזן ביד וסיים את מלאכה תוך ניבולי פיו. דם ניגר בכל מקום.

חיילים היו חופשיים,לא אריסים של כנסיה או אצילים. אחרי הוצאה להרוג משפחות לא נושלו מאדמתם, ולא נלקח רכושם.הם המשיכו להיות חופשיים.בכל דור חלקות אדמה נעשו קטנות יותר, אבל אנשים ברובם לא נעשו עוניים. בנים נשלחו ללימודי מלאכה, נעשו אמנים, סוחרים, הפכו לאנשים עמידים ושמרו על מעמדם החברתי בקנאות.

אצילים גם הם חילקו את נחלתם בין ילדיהם והפכו לעניים יותר. כדי לשפר את מצבם הכלכלי הם שלחו את ילדים מוכשרים של אריסיהם ללמוד מלאכה, ואחר כך אריסים הללו השתקמו בעיר הגדולה. חלק ניכר מהכנסה שלהם שולמה לאדונים. רבים מהם התבססו והפכו לאנשים אמידים. רבים הסתירו את העובדה, שהם אריסים והתחתנו עם צעירות של העיר. לפי החוק היא וילדיה הפכו לרכושם של אצילים. לכן אנשי העיר החופשיים שמרו על הבנות בכל משמר ונעשו אוד יותר חשדנים כלפי זרים.

במהפכה הם איבדו כל רכושם. הם נשארו לגור בבתים (מי, שלא נעצר),שטח של בית היה קטן. בנים גדלו, התחתנו. אב בנה במו ידיו ובכספו שלו דירת חדר לבנו המתחתן. בן, אחרי שנים, קיבל דירה ממפעל, בו עבד, ועירייה נתנה את החדר לנזקקים, לאנשים זרים, ואחי גרוע ליהודים, לנו. לא חשבנו, שגזלנו את הרכוש, לא ציפינו ליחס עוין משכנים ומסביבה, אבל קיבלנו אותו. לא דיברו איתנו, ילדים לא שיחקו עם בת הקטנה שלנו. פעם היא אבדה לי . כמו מטורפת חיפשתי אותה, שאלתי בכל בית. טרקו לפניי דלתות…

בעלי הרבה היה מחוץ לבית לצורך עבדתו, ועזרה קיבלתי מקרובים, מחברים, מוולודיה. הוא בא לבקר אותנו.פעם קרה,שבעלי לא היה בבית כאשר ביקר. דיברנו וצחקנו בתוך הלילה.למחרת יצאנו את הבית,אני זוכרת, הלכנו באמצע הרחוב השקט,ביתי בינינו, דורשת משחק.אנו הרמנו אותה, והיא צחקה בקול רם.הבחנתי בפרצופים הדבוקים לחלונות ושבבות אחזה בי. הם, בוודי, מצפים לצרחות ודם, לא יקבלו. דמיינתי,איך נצחק עם בעלי, כאשר אספר על כל זה.

כאשר פלש צבא לפרג בא וולודיה להחליף דעה. קומוניסט אדוק, הוא צידד בפלישה. התווכחנו אד צעקות, ואפילו חשש קל לא היה בנו, שהוא ילשין. כזה היה וולודיה.

הוא התחתן עם יננה. התמעטו פגישתנו. חיינו נעו במסלולים שונים מאוד. הוא נכנס למסלול נומנקלטורה, היינו רחוקים, אבל נמשחו פגישות, וכל פגישה הייתה עמירה, שאין שכחה, הכל נשאר, כפי שהיה, והייתה זאת הבטחה, לפגישה נוספת.. מתי שהוא…

כאשר יננה התאשפזה, הוא הביע לי יצור היקר לו בעולם, בנו התינוק, כדי שאטפל בו…

פעם הוא בא נסער, סיפר על ישיבה הסודית של מפלגה, על כך, שכ40 אחוז של מישרות מחקר תפוסות על ידי יהודים. זה לא היה סוד. לא פעם אני ובעלי דנו על זה וצחקנו,שאפילו שלטונות הסובייטיות לא יוכלו לנו, ליהודים. אבל לוולודיה זה היה הלם. רוסי,אוהב את מדינתו,איש בלי רבב, ושמץ אנטישמיות לא דבק בו. הוא מבין פתאום ,שעם כקטן תפס נפח כגדול במולדת שלו. זה לא בסדר, צריך לעשות משהוא, לתקן את המצב. הוא ביקש את דעתנו. שאלתי אותו, מה לעשות לנו, ליהודים, והוא ענה,שצריך להתאמץ אוד יותר. הייתי המומה, קיבלתי מכת גרזן. ברור חיה לי, שהוא כבר קיבל החלטה, לא עצה הוא ביקש, הוא רצה עידוד מצידינו, תמיכה ברדיפת היהודים. לא יכולתי לחשוב בבירור, תחושות השתוללו

בי. פתאום ראיתי זר בדירתי, וגבר זר הזה, הוא לא אחר, אלה וולודיה. וולודיה! אם כך, לך לעזאזל אתה,

וולודיה! לא רוצה לראות אותך יותר… זאת הייתה פגישה אחרונה שלנו.

אני נשארתי בתוך שברי עולמי. לבי דואב. עם בעלי לא יכולתי לדבר על זה. הוא היה שונה ממני, הוא קיבל חינוך אחר. אמה שלו גידלה אותו. פגשתי אותה בגיל העמידה שלה. שפתיים וגבות מיוצבות, אף חזק, אור פניה חלק בצבעים עדינים של חלב וורוד. כאשר רמת שערות נפלה חופשי, הילה זהובה עטפה אותה, עיניה גדולות אפורות, ותמיד בצבצה בהן דימעה. אישה כשה הייתה אמו הז"ל. לא הייתה בה שמץ של חמלה נוצרית. שלושה בנים גידלה. היא לקחה על עצמה טיפול על משפחתה שלה ושל בעלה. היא טיפלה באמה החולה שלו אד יום מותה. חוץ מאמה, שתי אחייניותיו היו איתם בחדר עלוב הזה. היא גידלה וחיתנה אותן. כל חייה חיה באוני מחפיר.

לא כך התחילה. בת של קצב, מילדותה היא עבדה קשה, חזקה וחסונה, ולא ידעה מחסור. מגף מהפחה נכנם לחיי העירה ודרדר אותם. לא רק היא, כול סביבה הייתה באותו מצב. אשת שטעטל, תרבותה היה ידיש. גם כשהיא דיברה רוסית היה זה תרגום מאידיש, שפה עסיסית וצבעונית. היא לא הבינה, איך אנשים חכמים למראה הפכו את החיים סבירים לכעור כזה, וכל הרוסים ויהודים הקומוניסטים היא הגדירה במילה אחת "גויים".

כעשר בן הקטן שלה חזר בדמעות, נעלב ממילות אנטישמיות, היא נזפה בו , "מה אתה בוכה, מה חשבתה לעצמך, מה אתה מצפה מגויים האלה! הם הרי גויים, לא יכולים להיות אחרת. שב לאכול מרק של אמה, ותהיה לי ברי." וילד קטן שלה אכל מרק, והלך לשחק מעודד.

בעלי לא ציפה מוולודיה ניסים, לגביו הוא היה ונישאר חבר הילדות שלו.

לא כך היה לגבי.אני גדלתי על טהורת קומוניסטים. שיווין וצדק היו תפילותיי. כבר לא האמנתי לשלטונות. חיפוש של שנים רבות אחרי עמי, הביא אותי להבנה של מעגלי החיים אנושיות. הם היה כשונות, וכדומות גם יחד. ובכל מעגלים האלה לא היה מקום לשיווין. בכל פעם, שהוא נכנם לחיים, אחריו נישאר שובל של דם וסבל. אני עצמי הייתי שפנת ניסויי הזה, שנמשך כבר 50 שנה. ובכל זאת הסיסמאות השובעות לב ההם חיו בתוך ליבי. הרי הם הבטיחו חיי כבוד ושלום לכל העמים בעתיד,לילדים שלי. האמנתי באמונה עיוורת , שלא הדרך, אלה הנהגה, היא אשמה בעיוותים. יבואו אנשים משכילים, טהורים, כמו וולודיה, ומצב ישתנה.

שום אנטישמי לא יכול להכות אותי, כמו שעשה ידיד הנפש, וולודיה. ידעתי, ששום אנטישמיות לא חייתה בדבריו, לכן, הייתי חייבת להבין. מה הייתי אני מרגישה, אם עם זר תפס כזה מרחב בנחלתי, והבנתי, שצדק וולודיה. הוא הציב לפני ראי, וראיתי נו את המציות. לא חשובים נסיבות. הרוסי הזה לא חייב לי כלום, ולא שהייה שלנו כאן אלף שנים, ולא דמיינו, שנשפך, הם לא חשובים. אני זרה כאן. אבדו לי לא רק ידיד, גם ביתי, גם מולדת – עולמי שלי אבדתי ואין אשמים.

בהדרגה, נקרעו חוטים אחד,אחד, שקשרו אותי למקום, בו נולדתי, אהבתי. חוט האחרון התפוצץ, כשמתה עלי אמה. לא היה לי חשק לצאת, לפגוש אנשים, לטייל. ועז בעלי אמר מילת כסם-ישראל. כן, רק ישראל,נחלת אבותיי. בזמנים ההם היה אפשר לחשוב עליה,(קיבלנו מתנה מאלוהים) ולא חשוב, מה יהיה. אין לי מקום אחר. אני לא רוצה, שבאוד 100 או1000שנה יבא אלי אחרת וולודיה אחר ויגיד לי, הידיד שלי, שעמי תופס את מרחב שלו. אני לא רוצה להתייסר ולחשוב, מי כאן צודק. עמי, הוא עמי, ולו אכפת לי מי הצדק הזה.

עזבתי,לא יכולתי להביט אחורה. רק אחרי שנים אני מסוגלת להתגעגע ולזכור בוולודיה, ידיד יקר …

חמישים גוונים של אפור

פורסם על ידי: דוכסית | קטגוריה: אופנה, כללי | בתאריך: 26-12-2012

0

כידוע, שבוע האופנה הישראלי פקד אותנו שבוע שעבר.

(טרם זכיתי לקחת בו חלק, מוטי רייף – לתשומת לבך!)

האירוע הנוצץ-ונוטף-הסטייל-הזה, התקיים לא אחרת, מאשר ב: אתר בנייה של חברת גינדי תל אביב.

עכשיו אומר את זה לאט יותר:

מסלול דוגמנות, מפוצץ סלבס מהשורה הראשונה ועד האחרונה, העוטים על עצמם את מיטב מחלצותיהם תוצרת כחול – לבן. מתבוססים בחול, נושמים אבק, ו"עוזרים" בשיקום פני המקום  כדי שיהיה ראוי לאכלוס עיצוב, אופנה ומה שביניהם.

ככה זה נראה בקליפ שהשיקו לרגל המאורע:

(ממש כדאי לראות את הסרטון לפני המשך הקריאה!)

http://www.youtube.com/watch?v=H_XsFBxjnzU&feature=player_embedded

נראה שגם בעיר החטאים הבינו שצריך לרדת מטה, "ללכלך את הידיים" ולהתעסק בעפר ואפר, כדי להרים אירוע מוצלח ברמה בינלאומית.

והצליח להם, בגדול.

אנוכי, פשוטת העם, יודעת שכדי להיות ראויה לתואר "דוכסית" (בת מלוכה אצילית, אלגנטית ומהממת) אני נדרשת לעיתים להפשיל שרוולים, להתעסק בדברים שהם לא נוצצים (קיום מצוות מנצנץ, אלא מה?) נאלצת לכתת רגליי מחוץ לכותלי עיר הקודש, פה ושם "רועה" בשדות זרים, ומסוגלת ליהנות מכל החומריות שיש לעולם הזה להציע לי, בלי שום נקיפות מצפון.

אין ספק, זה לא פשוט כלל וכלל, לשלב בין חיים רוחניים לריאליטי, במאה עשרים ואחת. יותר פשוט (מניסיון אישי בשני הקטבים) להיות דוסית אמיתית או לגמרי לא.

החוכמה היא, לדעת להלך בין הטיפות. להבין שאני לא מלאך. יש בי יצרים, לטוב ולרע.

החיים הם לא שחור או לבן.

יש גם אפור, חמישים גוונים של אפור.

דוכסית

מאה אהבות לנצח

פורסם על ידי: דוכסית | קטגוריה: כללי, סיפור אהבה | בתאריך: 20-12-2012

0

לא יודעת מה עובר עלי.

מאז שפתחתי את הבלוג אני באופוריה.

מתרגשת מכל מילה כתובה, קוראת בשקיקה את הפוסטים שלי כל יום מההתחלה, נהייתי מאוהבת-דביקה-חסר תקנה. איפה הציניות משולחת הרסן שלי?  תחזרי בייבי, התגעגעתי.

או שלא, עדיין לא.

יש לי פה חוב קטן. הבטחתי לכן סיפור אהבה במשך כל החודש הזה.

טוב, לא באמת חשבתן שיהיה סיפור אהבה – חלק ג' , ד', ה'… נכון? יופי.

התאהבתי בעצמי, בסובב אותי, בבלוג שלי. הבנו. קדימה, נקסט.

אבל כל עוד אני ב "מוזה", לא כדאי לכן לפספס את הרשימה שלי, רשימה המאגדת בתוכה את כל האהבות שלי.

קראו עכשיו או לעולם לא:

  1. את ב' שלי
  2. את הבלוג שלי (תרגיעו, זה לא מדורג לפי סדר החשיבות)
  3. כנות
  4. דברים יפים
  5. התחלות חדשות
  6. קפה
  7. לקרוא מאמר מבריק
  8. להשמיע בשורה משמחת
  9. שופינג
  10. להשלים פערים עם חברה טובה
  11. ערמונים, בכל מצב צבירה
  12. לישון
  13. את לונדון
  14. הופעה של שלמה ארצי
  15. פמיניזם ליברלי
  16. כפות ידיים ורגליים מטופחות
  17. צחצוח שיניים
  18. את האוכל של אמא שלי
  19. יופי טבעי
  20. ללמוד דברים חדשים
  21. הפתעות נעימות
  22. לנסוע לחו"ל
  23. לחזור הביתה
  24.  לכתוב משהו שנון במיוחד
  25. שפה תקנית ונקייה (מקללים, נמאסתם)
  26. את "לולית" האחיינית היפה שלי (מאוהבת קשות ואובייקטיבית לגמרי)
  27. ארוחת בוקר מפנקת
  28. לשמוע ברדיו שיר אהוב, ולשיר אותו (כלומר, להמציא לו מילים "ולהלחין" אותו מחדש)
  29. להתאפר
  30. לעשות משהו בשביל מישהו (מה שנקרא בשפה יהודית "מתן בסתר")
  31. גירויים אינטלקטואליים
  32. את עצמי (!)
  33. ימי הולדת
  34. חופשות
  35. להשתתף באירועים נחשבים (מופע בלט של אחיות שלי, למשל)
  36. להרגיש את הגשם
  37. לשלוח בדואר (לא בדוא"ל) כרטיסי ברכה לקראת השנה החדשה
  38. גינה מטופחת
  39. שיחת בנות
  40. ילדים מתוקים
  41. סוסים
  42. את שבת המלכה
  43. מגזינים,עיתונים, קטלוגים. במילים אחרות – כל דבר בר-דפדוף, "עושה לי את זה" ברמה כזו או אחרת.
  44. לגלות שהתעוררתי שנייה לפני השעון המעורר
  45. את ב' שלי, כבר אמרתי?
  46. להריח דשא רטוב
  47. צנימים ואבוקדו
  48. לקבל מכתב מחבר/ה טוב/ה (גם דוא"ל נחשב)
  49. שהטוב מנצח
  50. להשתטות עם אנשים אהובים
  51. להחמיא מהלב
  52. מרק חם ביום קריר
  53. לשתוק לפעמים
  54. "לצאת טוב" בתמונה
  55. לתכנן תוכניות
  56. מוסיקה קלאסית
  57. ספר טוב שגורם לי להעביר לילה לבן
  58. אמבטיה מפנקת
  59. כריך סלומון של ארומה
  60. אויר צלול
  61. להתרגש בקולנוע
  62. סופלה שוקולד חם וגלידה
  63. ריח לבנדר
  64. להתגלגל מצחוק
  65. להרגיש טוב
  66. להיראות נפלא
  67. זריחה
  68. לראות את קייט מידלטון, (נסעתי פעם אחת עד ווילס {אמיתי!} והיא לא הייתה בבית. עכשיו תורה לבוא)
  69. תכשיטים
  70. להכיר אנשים חדשים
  71. להגיש ממ"ן אחרי השקעה מרובה (מי שלא יודע מה זה ממ"ן, שיחסוך מעצמו)
  72. עט פיילוט כחול 0.4 (אובססיה, מישהו?)
  73. מסאג' טוב
  74. סטייל
  75. יום שבת בבוקר
  76. נשים שבטוחות בעצמן
  77. אבן ירושלמית
  78. ספרייה עירונית
  79. נימוס בריטי
  80. לשחק מונופול ולבנות בתים במיאמי, ניו יורק ווגאס
  81. טיסות בפירסט קלאס
  82. הומור מתוחכם
  83. לשרבט
  84. לקרוא
  85. את הסדרה "סקס והעיר הגדולה" (אם כבר לצפות בהבל הבלים, אז שיהיה עם הרביעייה המוצלחת הזו)
  86. להצליח במבחן
  87. לקנות מתנות
  88. פסנתר כנף
  89. כדורי שוקולד שאני הכנתי
  90. צימרים מפנקים (כאלה עם מראה בתקרה)
  91. ספרים
  92. חגים
  93. מפגשים משפחתיים
  94. בגדים חדשים
  95. את עיר הקודש
  96. יומן אישי
  97. את חבורת הא"ש שלי (שרופה עליכן!)
  98. עפרונות מחודדים (תרתי משמע)
  99. מים מינרלים

100. את הציניות שבי. יאללה, בואי.

דוכסית

סיפור אהבה – במבט שני

פורסם על ידי: דוכסית | קטגוריה: כללי, סיפור אהבה | בתאריך: 15-12-2012

0

רבות הדרכים לאהוב אותו… אך אצלי, זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון.

כל חיי (כולה בת 24, אבל מי סופר?!)  ניסיתי לשנות אותו, שיתאים למודל הרזון המושפע מהקונטקסט החברתי, התרבותי והמגדרי בו אנו חיים.

שורה תחתונה – זה לא הלך. נשארתי עם עודפי שומן.

נכון, אני לא נחשבת שמנה, אבל היי, בעידן של היום, בעלת מידות 38-40 מוגדרת כשופעת במקומות הנכונים. ולי זה לא התאים.

פרפקציוניסטית הסוגדת ליופי, טוהר ושלמות, תעשה הכול. טוב, כמעט הכול בדרך אל המידה הנכספת. אז אמנם לא הצטרפתי לקבוצות תמיכה בירידה במשקל, לא אובחנתי כבעלת הפרעות אכילה, וחוץ מניסיונות כושלים לספור קלוריות, להרעיב את עצמי, ולקנות ג'ינס (כן, בעונותיי הרבים גם בזה חטאתי. אבל על כך אדון בפעם אחרת) מידה שלושים ושש כאידיאל,  לא עשיתי יותר מידיי. ראשית, כי פחדתי מעצם ההגדרה. שנית, ועכשיו תקשיבו טוב : אין לי בעיה "לסתום" את הפה כשצריך. אני פשוט אוהבת לאכול. יודעת להעריך מחוות קולינריות, ולגמרי בעד מזון איכותי, מזין ומשובח, אההה, וכמובן משתדלת לשמור על כושר גופני.

אז איפה הבעיה?

בפרסומות, הנשים דקיקות מכדי להיות אמיתיות. במציאות, הנשים עושות כל מאמץ לחיות על עשבים ואויר דל קלוריות. ואולי רק ביקום מקביל, נולד הגבר שיצדיק את המאמץ המיותר הזה.

אם יש כאן מישהי שחושבת שחיים יותר מפעם אחת – שתקום.

אישית, לקח לי כמה שנים טובות כדי שאוכל להביט על עצמי במראה (למתקדמות – נסו זאת נטורל לגמרי!)  ולראות מישהי שראויה לכבוד ולהערצה שלי. השתחררתי מכל הסטריאוטיפים שדבקתי בהם בעוצמה, חדלתי לצפות להיות "מושלמת" ויזואלית, והתחלתי לטעום ממגוון הטעמים שיש לחיים להציע (תרתי משמע) בהתחלה, ליבי קרא לזה " אגואיזם", היום אני לא מוצאת דרך אחרת להגדיר "אהבה עצמית".

וכך, באיחור אופנתי, הבנתי שדימוי הגוף שלי מושפע מהדימוי העצמי שלי, וככל שאצייר במוחי תמונה רזה יותר, לא אשיל מעצמי את אותם קילוגרמים סוררים, אלא אפשיט את הביטחון העצמי שלי מכל זהות.  וכשהוא עירום – מיד "מתלבשת" עלי הסביבה בניסיון "לעזור" (למען השם, הפסיקו למנוע ממני את אחד הדברים האהובים עלי. בואו נסגור דיל: אני אהיה יפה, ואתם תשתקו.)

ברשותכן, אבהיר דבר נוסף, הפוסט הזה לא נועד לאפשר לכן להתנפל על המזווה, אישה יפה ובריאה לא תהיה "סתם שמנה". עליכן לטפל בגוף שלכן –  להשקיע במקדש הפרטי שלכן,עשו זאת בתבונה ובעונג רב.  אין נוסחאות קסם (למעט יחידות סגולה שהמטבוליזם שלהן עובד יוצא מן הכלל). כאשר תאכלו יתר  עלהמידה – גופכן יעניש אתכם מכאב. אז הקשיבו לגוף שלכן, כשהוא רעב – איכלו בנחת ובהנאה מרובה. כשהוא שבע – (לא על בטן מלאה) צאו לריצה קלה. כשאתן מרגישות טוב – אתן נראות נפלא, בהבטחה!

אז הנה אני, מאוהבת בעצמי במבט שני,

לחצי על התמונה וקבלי אותי במלא תפארתי :

הערת אגב: יש ברשותי שלל תמונות מהממות לא פחות. אך הבלוג הזה, מאתגר אותי טכנולוגית, וטרם למדתי כיצד לתפעל כראוי את "מאחורי הקלעים" כאן. אך דבר לא ימנע ממני לכתוב. לעת עתה, פרסמתי בפייסבוק את התמונות בהרחבה. אשמח לקבל פניות בפרטי מכל היודעת דבר או שניים בעיניין ותוכל לעזור לי להמשיך לפרסם תמונות בקלות ובאהבה :)

הלבוש בתמונות, קומפלט מ "זארה" (הנה התשובה ל "מהיכן נרכשים הבגדים הנפלאים שלך"? ותודה על הפרגון). בסצנה המקומית – עיר הבירה, אלא מה- החורף עוטף אותנו בקור של אהבה, שלושה-ארבעה חודשים, וגם זה לא ב"פול" גז. לפיכך, אפשר בהחלט להסתפק במגפונים ("גזית") הנושקים רק לקרסול.

שיהיה לנו חורף בריא, מלא ביופי ובאהבה!

דוכסית

סיפור אהבה – חלק ראשון

פורסם על ידי: דוכסית | קטגוריה: כללי, סיפור אהבה | בתאריך: 09-12-2012

0

כשפתחתי את הבלוג נתבקשתי לציין "נושא" . מה נושא עכשיו?

זה הזכיר לי שהייתי פעם בראיון עבודה ונתבקשתי להגדיר את עצמי במשפט אחד.

חשבתי שהמראיינת נפלה על הראש. אני? משפט? אחד? חחח הצחיקה אותי…

אחרי שניות ארוכות שנדמו כמו נצח, הבנתי שהגברת "הלא הגיונית" הזאת מחכה לתגובה. אז עניתי (ואין לי מושג מאיפה זה בא לי): "אני אפרת, אני מאמינה בה' ומאמינה בעצמי." ככה, בשלוף. השמאלנית התאבנה במקום. מיותר לציין שלא קיבלתי את התפקיד הנחשק, וטוב שכך.

לעומת זאת, כאן היה לי זמן. החלטתי לערוך רשימה של כל הנושאים הקרובים לליבי (סיפור אהבה, כבר אמרתי?)

להלן רשימה חלקית מתוך ההיגדים שעלו בראשי:

שופינג, ספרים, אופנה, אוכל, בגדים, יחסים, נעליים, אהבה, מוסיקה, תיקים, מגזינים, קולנוע, אקססוריז, סוסים, עיצובים, ארון בגדים…..

המוטיב שחוזר על עצמו הוביל אותי לסלוגן הבא: דוכסית – עיצוב, אופנה ומה שבניהם.

דוכסית – קראו את הפוסט אודות http://dukasit.israel-blog.co.il/?p=16 (אני חייבת ללמוד כבר איך עושים כאן קישורים, תיוגים, תיבת אוהדים, ועוד מלא דברים נפלאים שישדרגו משמעותית את הבלוג! מבטיחה להשתפר עם הזמן…)

עיצוב – מדעי הצומח, חי ודומם

אופנה – מדעי החברה

ומה שביניהם – קצת מדעי הרוח, בשביל לעשות טוב על הנשמה.

לכבוד חג החנוכה הבא עלינו לטובה, הוזמנתי (וממש כמו בסימן החג, גם כאן זה "הולך ומוסיף" מיום ליום,  הידד!) לשלוש מסיבות ימי הולדת שונות. לא שאני צריכה סיבה למסיבה, אבל שיש תירוץ טוב לבלות עם חברים ומשפחה, למה לא לעשות את זה בסטייל?

כשאני אומרת סטייל, אני לא מתכוונת לאכילת סופגנייה (כן, כן, כשמה כן היא – ספוגה בשמן. רק לי היא גורמת לצרבת איומה???) אלא לצבעים שלה, שאותם דווקא כן שווה לאמץ : אדום ולבן. לבן – צבע נטרלי, תמיד בא טוב בשילוב עם צבע מדגיש. כידוע, בורדו זה ה- צבע של החורף, אבל גם האדום עדיין איתנו, והוא כאן כדי להישאר.

לאלו מכן שהגיעו איתי עד הלום וקראו גם את הפוסט הקודם, הבנתן ודאי שאני בעד נטורל. אין ספק, פוטושופ היה מעלים לי חמישה ק"ג בלחיצת עכבר. אבל אם הבגדים "ישבו" עלי טוב רק בתמונה, מה אלבש למסיבה?

קבלו בחגיגיות את הגרסה האריסטוקרטית שלי לחג:

מילה לסיום -

ממממ, כמה מילים… :

אם חשקה נפשכן בבצק תופח ומלא ריבה – לכו על זה. אני באופן אישי מעדיפה את הפינוק שלי בקלאס:

קחו בריוש (מטבח זה לא הצד החזק שלי, יש ב "רולדין" 3 ב 10 ₪) ומשהו מתוק (אני מעדיפה קונפיטורת פירות יער, אבל גם ריבה טובה תעשה את העבודה) והרי לכן חג אורים שמח!

דוכסית