בזיכרון הקולקטיבי של כולנו, שעוצב ברובו מלימודי ההיסטוריה של בית הספר, קיימים אותם האירועים שעל כולנו היה לזכור ולשנן לקראת הבחינות בתיכון או בחטיבת-הביניים. גם אם איננו זוכרים את הדברים לעומקם, אירועים כמו "פרעות קישינב" (שהיו חלק מ"פרעות המאות השחורות"), "מאורעות תרפ"ט" או "ליל הבדולח", מוכרים לרובנו.

אך למי בזיכרונו הקולקטיבי הישראלי ידוע האירוע שמכונה "פרהוד" או בתרגום לעברית "השואה העירקית". ה"פרהוד" היה פוגרום שהתבצעה ביהודי בגדד (עירק) בחג שבועות בשנת 1941. לפי ההערכות שונות תוצאותיו של פוגרום זה היו: רצח של כ-180 יהודים, כ-2,100 פצועים, כ-250 יתומים ורכוש רב שנבזז מכ-50,000 בני-אדם. לא היה מדובר באירוע של ההתאגדות עממית מקרית כנגד היהודים, היה לו רקע והיו לו אחראים. שגריר גרמניה בעירק פעל במזרח התיכון מטעם המודיעין של גרמניה הנאצית. מהות תפקידו הייתה סכנה פיזית ליהודי המזרח התיכון. לצדו פעל המופתי הערבי שיזם פגיעה ביהודי מדינות ערב, ובעירק הוא "זקף הצלחה" בדמות ה"פרהוד". מקרה זה נחשב לגורם המאיץ בהתפתחות הציונות בעירק שהביאה לעליית 120,000 יהודי עירק.

כמו "פרעות קישינב", "מאורעות תרפ"ט" או "ליל הבדולח", גם ה"פרהוד" הוא אירוע בעל משמעות רבה מאוד לציונות, וקיימים לא מעט קווי דמיון בין כל אלה – החל מתוצאותיהם הקשות ועד להשפעותיהם על הקמת המדינה וביסוסה בשנותיה הראשונות.

אין בפוסט הזה עניין לדוש פעם נוספת בשסע העדתי, ולטעון לקיפוח מזרחים כזה או אחר. העניין כאן הוא שהזיכרון של כולנו מורכב מדמויות ואירועים מסוימים ומשויכים, בעוד שאירועים אחרים, משמעותיים לא פחות, נדחקו לשוליי זיכרוננו. ה"פרהוד" הוא דוגמה אחת מיני רבות  לכך שגם לחלקים אחרים בעם היהודי יש חלק בהתפתחות הציונות והמדינה, וגם להם מגיע מקום בזיכרונו הקולקטיבי של עם ישראל.

כולנו זוכרים איך בעבר בבית הספר עשינו את עבודת השורשים..קלסר גדול, מושקע עם תמונות והסברים שאמא עזרה לנו להכין. העבודה אז הסתכמה בדור אחד מקסימום שניים אחורה ונעשתה כמובן באופן ידני / אנלוגי / כתב יד או איך שלא נבחר לקרוא לזה, וסביר להניח שפחות בעזרת המחשב. אני זוכר איך הלכתי וחקרתי את סבי וסבתי משני הצדדים והקשבתי שעות לסיפורים אודות ההיסטוריה המשפחתית שלי, שלהם.

מדוע נזכרתי בנושא זה? בכתבה שפורסמה לאחרונה באתר YNET נכתב על הדרך בה אנשים יוצרים עץ משפחתי באינטרנט ולא רק שיוצרים, אלא גם מגלים פרטים חדשים ומפתיעים. מסתבר שמסמכים עתיקים בעיקר ממדינות אירופה כגון מסמכי גיוס (עוד ממלחמת העולם הראשונה), תעודות לידה, תעודות פטירה, רישומי אוכלוסין, תמונות ומה בעצם לא – עברו דיגיטציה וסריקה וכולם נמצאים במאגרי מידע אינטרנטיים המאפשרים לכולנו ליצור את העץ המשפחתי שלנו ולהרחיב אותו לגבולות שלא חשבנו שקיימים.

מסתבר שאלפי בנגלדשים למדו גרמנית עתיקה על מנת שיוכלו לקרוא ולכתוב את הרישומים המופיעים במסמכים במאגרים כדי שיופיעו בתוצאות החיפוש והם סביר להניח, עובדים סביב השעון תמורת אגורות בודדות לשעה (או ליום). חלק משירותי החיפוש עולים כסף ואף מציעים לעשות את העבודה בשבילכם בעזרת חוקר אם רק תספקו להם את הפרטים הידועים לכם..

תחשבו כמה זה מדהים לגלות פרטים חדשים על ההיסטוריה המשפחתית שלכם ושהסבא רבא של הסבא שלכם היה חייל אמיץ שלחם במלחמה בתקופות שעשינו עליהם עבודות בתרבות המערב ואפילו עוד יותר – לגלות שיש לכם או ליקירכם קרובי משפחה אבודים בצד השני של העולם (כי גם הם או קרוביהם נכנסו לאתר והחלו בחיפושים)..

ורק תחשבו שאם לסבים ולסבתות שלנו היה את השירות הזה עוד מלפני 50 או 60 שנה, מה הם היו יכולים לגלות..

קישור לכתבה המלאה ב-YNET:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4350251,00.html

בימים אלו, לפני שנה בדיוק, הייתי אי שם בתפוח הגדול.

זה שנוגסים ממנו והוא אף פעם לא נגמר.

יצאתי לראות עולם, ולעשות קניות. בעצם, יצאתי לעשות קניות ו "על הדרך" לראות עולם… אבל למה להתקטנן?

הקניות התקבצו לשלוש מזוודות, והעולם? היה יפה

זהו, חלפה שנה. הגיע הזמן לחדש את המלתחה.

(זה לא אומר שהיא לא חודשה, הוחלפה ושודרגה עשרות פעמים במהלך השנה, זה רק אומר שהפעם יש סיבה טובה להתפרע, בגדול)

ברור שאין כמו שופינג אמיתי בחו"ל. שם הכול בכסף זר, ו- 70 פאונדים עדיין מצלצלים לי כמו 70 שקלים.

כשאני שם, הכול עולה לי זול יותר. בארץ הכול תלת ספרתי, ובמקום להתעסק בלוח הכפל, אני מעמיסה עוד פריט לסל…

אבל עכשיו אני פה. וזה "אבל" חיובי, כי אין כמו ליל הסדר בבית. כשכול המשפחה סביב השולחן, לבושים במיטב המחלצות, רעננים, נקיים, טהורים. ממש בני מלאכים.

אז שנייה לפני שהלילה הקדוש הזה פורס עלינו את כנפיו ומקדש אותנו,

נזכרתי שטרם התחדשתי בבגד לחג.

טרם דחסתי את כל הקולבים שלי בארון הצידה, בכדי לפנות מקום של כבוד לבגד החדש (זה הרגע שאני הכי מחכה לו בדרכי הביתה מקניות…  )

טרם.

הייתי עסוקה בהבלי העולם הזה, עדיין לא התחדשתי בבגדי מלכות לרגל החג הקרב ובא.

אתן בטח רכשתן מבעוד מועד, כי הרי זריזות מקדימות למצוות.

אני איטית. חושבת לאט, מדברת לאט, משתדלת לחיות "לאט"…

מה לעשות, כשאריק איינשטיין שר בבוקר: " מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? את אותם הדברים, אבל לאט".

זה נשאר איתי כל היום…

לפעמים האיטיות הזאת טובה.

הנה דוגמא עתידית: אני מניחה שאצא לשופינג עם חברה בצאת השבת, מתוך ידיעה שכל הבגדים השווים כבר נרכשו, ואז אמצא את עצמי עם שמלה מהממת מידה 36 שאין סיכוי שתעלה עלי, מנסה למדוד, בכל זאת (חוויה משעשעת בפני עצמה) והרי אם המידה הזאת לא הייתה לי טובה מאז החלפתי קידומת, למה שהיא תהיה טובה עכשיו שאני עוד רגע חוצה את שנות העשרים… ולמרות זאת, תהיה בי שמחה, למה? כי זה יאמר לי שאי-שם בארצנו הקטנטנות יש הרבה נשים אמיתיות כמוני, שצריכות מידה 40, ורכשו לפניי.

תיהנו, נשמות טובות!

זהו, לעת עתה.

צריכה להספיק לארגן לפני שבת מסיבת יומולדת הפתעה לאמא שלי היקרה, שחוגגת 46 אביבים!!

רק שמחות, הצלחות ובשורות טובות.

דוכסית.

הרעיון לפוסט הזה נולד מתישהו כשקראתי כתבה יפה על איור וקומיקס, ששילבה בתוכה ראיון עם המאייר הישראלי המוכר בתחומו בעולם תומר חנוכה. כידוע, קומיקס זה שיק רציני, ככה שגם למי שלא קורא אותו הוא בא גם בהדפסים על חולצות או בדברים הקטנים שבחיים, כמו בזוקה. באותה כתבה, באחת הפסקאות מתוארות חוויות הילדות של חנוכה, ותוך כדי הקריאה נזכרתי בכל מיני דברים שלמדנו בלימודי התקשורת על צילום וקולנוע, ואפילו על זיכרון אישי ולאומי. זה היה השלב שבו התהווה הרעיון לפוסט הזה, שנולד בעצם מתוך אותה ההרגשה שבקריאה.

באותה כתבת-ראיון, הגיבורים הם בעצם שני אחים, כשאח אחד הוא גם הכתב שמראיין את האח השני. הרעיון המרכזי בגדול הוא, שדרך הבדיקה איך תומר הפך לאחד המאיירים הבולטים ביותר בארה"ב זמן שאסף הפך לכתב, אסף מספר על הרבה דברים מן העבר המשותף כמו הילדות בישראל וחוברות שקיבלו מהדודים מאמריקה וצרפת שהשפיעו על סגנון האיור, זיכרונות יפים ומעניינים לא פחות מהקומיקס עצמו.

טוויסט זמני בעלילת הפוסט יוקדש לטובת הזיכרון הקולקטיבי שלנו כסטודנטים לתקשורת מקורסי חובה שונים, בזכותו אפשר יהיה להזכיר את החוקר שלמה זנד. נחמד לגלות שאפילו שעבר הזמן מאז שקראנו אותו אי-שם בשנה א', יש הרבה דברים נחמדים ומעניינים במה שהוא אומר. שלמה זנד מראה שאפשר להבין הרבה דברים מהקולנוע לגבי רוח התקופה שבה הוא נעשה, ולא רק הקולנוע הדוקומנטרי. לכן אפילו חקר ההיסטוריה מכיר בקולנוע ככלי נהדר למחקר והבנה. גם האומנות מכירה באיורים וכרזות ככלי שמלמד גם על היוצר וגם על רוח התקופה: מה היו מוקדי העניין, מה נתפס היה כאופנתי בתחומי החיים השונים, כמו גם על מה היה מקובל יותר או פחות, או סתם שובב באופן חינני.

אז בנקודה בה תמונות נעות או פוסטרים מהווים כלי מעניין שאפשר ללמוד ממנו, גם קומיקס כאמצעי תקשורת חזותית הוא כזה. אפילו בארץ בשנים שאחרי מלחמת יום כיפור, הקומיקס 'חולות אדומים' שהיה יחיד מסוגו, שיקף בתוכו ביטויים תרבותיים ופוליטיים בהתאמה, ככה שאפשר ללמוד ולהבין מתוכו הרבה על החוויה של המאייר ועל אופי החיים בארץ אז.

אחרי שהצגתי את חלקי הפאזל, התמונה השלימה היא בעצם אותו הקומיקס, שבמקרה זה צויר על ידי תומר חנוכה. חנוכה הוא מאייר גדול בארה"ב, כזה שהיצירה שלו מגיעה להרבה אנשים, ויש שאפילו מחליפים את החוברות שהוא מאייר, למי שחובב קומיקס מושבע. בעוד כמה שנים ולא חייב שבעוד הרבה, חוקרים יבדקו כל מיני דברים על רוח התקופה בארה"ב, דרך כל דבר שיש בו ביטויים והשפעות, ואחד מהחוקרים או החוקרות היותר המגניבים, יעשו את זה דרך קומיקס. גם דרך הקומיקס של תומר. המחקר הזה של רוח התקופה ידון וגם יבטא את צורת האיור המיוחדת של תומר, שמשקפת בתוכה גם את החוויה שלו- זיכרונות, רגשות והתפתחות, ומתבטאת באיורים. וככה בעצם הביטוי האישי של תומר יהפוך לחלק במחקר, ולא רק עבור חובבי הקומיקס המושבעים, אלא גם כחלק חשוב, מעניין ויפה מהזיכרון הלאומי.

חג שמח ומהנה.

אתר מוזיאון יד ושם מציג בימים אלו בין היתר תערוכה מקוונת הנושאת את השם "והגדת לבנך". בימים אלו אנו חוגגים את חג הפסח אשר אחד מהציוויים המוכרים בו הוא הציווי לזכור, להעביר הלאה את הידע. לא ניתן להתעלם מההתכתבות החזקה בין חג הפסח ליום השואה שמגיע בשבוע שאחריו ולא במקרה. בתערוכה ששווה וקל לראותה בלחיצת עכבר אחת, מציינים יד ושם כי הם "מגלים וזוכרים באמצעות התצלומים, החפצים והעדויות, דרכים שונות בהן נחגג חג הפסח ברחבי אירופה לפני השואה, במהלך תקופת השואה ובמחנות עקורים ובבתי ילדים לאחר המלחמה". הדרך המקוונת בה בחרו באתר להציג את חג הפסח, על רקע הקשר היסטורי של זיכרון השואה העלה בי מחשבות רבות. צמצום הזמן והמרחב מאותת גם בתחום זה, הנתפס בעינינו לעיתים כשייך לענייני עבר ומתבטא בתמונות בשחור- לבן שסבא או סבתא מוציאים מהמגרה לקראת יום השואה או צום עשירי בטבת המהווה גם הוא יום עבור יקיריהם. דרך ייחודית זו מראה את התהליך שעוברת ההיסטוריה עם השנים, ממוזיאונים הבנויים על יציאת המבקרים מהבית, על השקעה מרובה והקדשת זמן למוזיאונים מקוונים המבוססים על נגישות ודינמיות לכל. תערוכה מעין זו מאפשרת מפגש בין אנשים בעזרתם עברם ובעזרת היצירות האומנותיות- התמונות, החפצים וצילומי הווידאו. חשבו על זה, התערוכה הופכת להיות מעין "חלון ראווה" של אותה קהילה, שגם כל אחד מאתנו שייך אליה ובכך מעלה ומעצימה את תחושת הגאווה והזיכרון הקולקטיבי שלנו כקהילה ומלמדת אותנו רבות אודות מה בכלל קרה שם…

בדוגמא לכך נתקלתי בביקור באתרה של קהילת יוצאי רוז'ישץ' והסביבה ובני דור ההמשך שלה, אשר חברה טובה שלי היא נכדתו של אחד מבני הקהילה. בקצרה, ביום י' באלול תש"ב 1942, השמידו הנאצים את כל תושביה היהודים של הקהילה השוכנת בחבל ווהין שבאוקראינה ולעבר של יהודי העיירה לא נותר זכר. הקהילה בחרה לנצור את זכרה דרך רשת האינטרנט המהווה כיום אמצעי תקשורת מוביל, מבחינת נגישות לכלל ועוד. בזכות הטכנולוגיה הם מתקשרים אחד עם השני ברמת ההיסטוריה הפרטית ומעבירים אותה לנחלת הכלל. הם משמשים מקור מידע לדור ההמשך ואם כבר הזכרנו את פסח הם ממלאים בפירוש את הציווי שנכתב שנים לפני כן- "והגדת לבנך".

מוזמנים להיכנס ולהעביר את הידע- http://www.rozyszcze.org/- אתר קהילת רוז'ישץ'.

http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/passover/intro.asp- התערוכה המקוונת "והגדת לבנך" באתר יד ושם.

בימים אלו של תקופת האביב וחג הפסח ישנה הזדמנות להתחדשות ו"חילוף חומרים". מעבר לביעור החמץ הפיזי, זוהי שעת כושר להסיר גם את ה"חמץ הפנימי", כל אותם הרגלים ישנים שדבקו בנו ואירועי עבר שיש לסלוח ולהניח להם. " נחמת החיים היא השכחה" אמר לב טולסטוי. בעידן שלנו כוחה של הרשת יותר ויותר מטיל ספק בפעולת השכחה האנושית. הרשת לא שוכחת וגם לא סולחת, ואת זכר העבר יותר קשה להניח בצד.

לכל אורך ההיסטוריה ניסו בני האדם להתגבר על השכחה ולייצר אמצעים מגוונים שיצליחו לשמר את הזיכרון הקולקטיבי המשותף, את הרעיונות המוסריים והתרבותיים שעוברים מאב לבן כך שלא ייעלמו במבחן הזמן. המצאת הכתב הצליחה לאפשר תיעוד אמין ומקיף של תולדות האדם וסביבתו אך לא הכתב ולא המצאות מאוחרות יותר כמו המצלמה והטלגרף השפיעו על טבע האדם שנטייתו היא לשכוח את מה שאיננו חשוב ורלוונטי.

עם עלייתו של העידן הדיגיטלי, כניסת האינטרנט וטכנולוגיות אחסון דיגיטלי כמו "ענן", שירותי האפסון הקיימים ברשת הופכים את המציאות לכזאת שלא יכולה להישכח ובכך את הפעולה האנושית של שכחה למסובכת יותר. הרשת מתעדת כל פעולה שאנו עושים לטוב ולרע, היא משמרת את פעולות החיפוש שלנו, את קבצי האינטרנט בהם ביקרנו, הפוסט שהעלנו וההערות הלא נעימות שכתבו עלינו. את העקבות הדיגיטליים הרבה יותר קשה לנו לטשטש ויש לכך השלכות רבות – אישיות, חברתיות,ואף משפטיות בכל הנוגע לזכות לפרטיות וזכויות יוצרים. ברמת המקרו, הזיכרון הדיגיטלי מאפשר לנו חוויה חדשה של הנאה מתיעוד רב-גוני וחושי שמצליח לחזור לחוויות עבר ולהנכיח בהווה את העבר במלא עצמתו. ההיסטוריה נתפסת כהרבה יותר עמידה בפני הזמן מבעבר עם כניסת הדיגיטליזציה של כל דבר הסובב אותנו. את פוטנציאל הזכרון המושלם הדיגיטלי, זה שלא שוכח לעולם, אפשר לתעל ולתרגם למען החברה. דוגמא לכך ניתן לראות בפעולותיה של חברת גוגל אשר בונה ארכיונים דיגיטליים ומפעילה את אחד מהפרויקטים הגדולים בעולם לתיעוד ספרים עתיקים. זוהי דוגמא להענקת משמעות חדשה ליכולת התיעוד הדיגיטלית, החסכונית, הנגישה והעמידה בפני נזקי הזמן והשכחה.

הפרק השלישי מהעונה הראשונה של הסדרה 'מראה שחורה' מראה כיצד הטכנולוגיה משתלטת על חיינו והופכת לגורם שלילי מאשר חיובי. הסדרה עצמה היא גוש ביקורת עצום על ההתקדמות הטכנולוגית והדיגיטלית של האדם ועל כך שבני האדם לא תופסים את המחיר שאנו עתידים לשלם על הפיכת עולמו לדיגיטלי.

בפרק הספציפי הזה שנקרא "The entire history of you" רואים דור של אנשים בעתיד הקרוב שהותקן להם שבב דיגיטלי בתוך הראש. תפקידו של השבב הוא לזכור את כל ההיסטוריה, המראות, הקולות, הזיכרונות של כל אדם, שאפילו יכול לחלוק את המראות הללו עם חבריו מפני שגם להם יש שבב.

מה ששכחנו, זה שלא סתם למוח יש מנגנון הדחקה של אירועים מסוימים ואנו לא רוצים לזכור הכל, ובטח שלא לחלוק את זה עם כל העולם. הניסיון להתעלות על המוח האנושי ועל היצירה שנקראת האדם, מובילה בסוף לתוצאות הפוכות מהרצויות.

דוגמא חיה ודי מרתיעה לכך הם המשקפיים הדיגיטליים החדשים של גוגל, שיופצו בשנה הקרובה ועובדים בצורה די דומה לשבב ממראה שחורה. המשקפיים מאוד קטנים עם עיניות מתוחכמות השומרות את כל התוכן הדיגיטלי שראינו ובו צפינו ושאנו רוצים לשמור, כמעין תחליף לטלפון, לטלוויזיה, לחברים ולכל קשר שעוד היה לנו עם העולם שבחוץ.

הפרק (שמאוד מומלץ לצפייה, והסדרה בכלל) מדבר על עולם פיקטיבי, אך עם ביקורת על החברה כיום, שמסוגלת ליצור אלמנטים שכאלה ולתמוך בהפצתם לכלל החברה. הביקורת מבקשת להראות מה הדיגטציה הקיצונית הזו יכולה לגרום. מסתבר שלהרבה יותר רע מטוב. ומבקשת מהחברה לחשוב פעמיים לפני ההתקדמות העצומה בהפיכת עולמנו הפרטי והציבורי, ההיסטוריה והעתיד שלנו לדיגיטלי.

צפייה נעימה (ב-yes, או ב-hot vod).

טריילר מראה שחורה

המשקפיים החדשים של גוגל Project Glass

מותג האופנה הגרמני "גרי וויבר" השיק אמש סניף ראשון בבירה (שדרות ממילא), ואני הגעתי לשם כדי להבין על מה כל המהומה.

אלא-מה, מהומה לא הייתה שם, היה חגיגי ומכובד. כיאה למותג איכותי ומוביל בעולם.

קבעו מזוזה, אמרו דברי ברכה וחילקו שמפנייה להמונים. סליחה, לעיתונאים.

 (בלוגרים הם העיתונאים של המאה עשרים ואחת)

אז לשם מה נתכנסנו?

בגדים, גבירותיי. בגדים. ולא בהכרח אופנתיים.

אני אסביר:

ממותג איטלקי אני מצפה להיות "סופר אופנתי" וטרנדי, לא כן ממותג גרמני.

הגרמנים ידועים באיכות, הקפדה על הדקויות, גימור ואיכות בלתי מתפשרת.

ואכן, הקולקציה המדויקת של "גרי וויבר" מיועדת לנשים בכל הגילאים, טווח המידות רחב,

רובה מורכבת מצבעים מונוכרומטיים, כמו שמנת, תכלת, ירקרק, צבעי אדמה, חול, אבן ונגיעות חאקי.

ולרגע חשבתי שלפאשניסטה כמוני זו כבר לא בשורה אופנתית גדולה.

עד שלפתע צדה את עיניי שרשרת חרוזים מטריפה ומיוחדת במינה, בצבעי אדום, צהוב, חום, כסף ופנינה.

בעלות של 245  ₪.

 אם כבר לרכוש אקססוריז יד ראשונה, אז שיהיה איכותי וייחודי. (גם חברתי האהובה התאבזרה בדבר המהמם הזה, לא בטוח שנישאר עוד, קבלו את התנצלותי.)

מבחינתי, שהאיטלקים ימשיכו לרגש אותי בכל פעם מחדש, והגרמנים? הם מדויקים. איכותיים. ושמרניים ומידיי פעם אפילו מצליחים להיות מפתיעים.

שווה ביקור!

אנקונדה לסיום,

הייתה שם עלמת חן שהגיעה לשם בטעות.

משום מה, היא הייתה בטוחה שאני עובדת במקום, ושאלה אותי בתמימותה, "תגידי, איפה מייצרים את הבגדים האלו?"

אני: "בגרמניה, ברור".

היא: "מה??? אני לא קונה פה כלום"

וברחה כלעומת שבאה.

ברור שיש לי מה לומר בנושא, ואני יודעת דבר או שניים אודות היחסים האמביוולנטיים של יהודים וגרמנים. ברשותכן, אשאיר את הנושאים הבוערים האלו לבלוגרים מביני עניין.

אני כאן בשביל האופנה, או בעצם בשביל חוסר האופנה הגרמנית.

שיהיה.

הנה לקט תמונות שצלמתי: (מתוך תמונה שהעלתי לפייסבוק)

http://www.facebook.com/dukasit?ref=hl#!/photo.php?fbid=364442237002526&set=a.338777366235680.78528.322418967871520&type=1&theater

דוכסית.

מטרתו של בלוג זה היא לייצר עבורנו הסטוריה דיגיטלית בזמן אמיתי ולאפשר למשתתפות הקורס להעלות על הכתב מחשבות ורעיונות העולים בכן במהלך הקורס "מסכים של זכרון" ובעקבות הדיונים בו. בלוג זה נוצר בשבילכן ואנו מקוות שתוכלו לעשות בו שימוש כדי לקדם את הדיון בהיסטוריוגרפיה דיגיטלית על כל משמעויותיה.

אתן מוזמנות לפרסם פוסטים בנושא הסטוריה דיגיטלית, זכרון דיגיטלי וכל נושא אחר המתכתב עם נושאי הקורס והמאמרים הנידונים בו.

* הטקסט נכתב בלשון אשה אך הוא מיועד לכל המגדרים.

חברות, לא שכחתי את פורים חלק ב'.

אלא – מה, היום מתחיל סמסטר אביב, וזה בדיוק הזמן להעלות על הכתב דף מיומני מהחודש האחרון.

כשסטודנטית יושבת ללמוד פסיכולוגיה עד השעות הקטנות של הלילה, היא מתחילה לחשוב על "משמעות החיים".

אז הנה דף מיומני.

בפעם הבאה, נדבר על איך מתלבשים בפקולטה למדעי האופנה.

רק טוב,

דוכסית.

************************

יומני היקר,

עכשיו מוצ"ש.

4:00 לפנות בבוקר.

לילה לבן של לימודים.

לאווירה – התשיעית של בטהובן "עושה לי נעים"…

לערנות – קפה רותח ומשהו טעים.

הרבה זמן לא כתבתי בך, סלח לי אהוב יקר.

זה לא שאני בוגדת בך עם הבלוג החדש שלי, זה לא ששכחתי, זה לא שאין לי זמן, זה לא שיש לי יותר מידי מה לכתוב ואני לא מוצאת מה כדאי…

 זה פשוט הכול ביחד וקצת יותר…

ימים טובעניים שכאלה.

יש 24 שעות ביממה.

אני רוצה לתעד בך שעה משבוע, מחודש אולי משנה.

זאת תהיה השעה שלי ושלך.

בא נסגור דיל: את הסודות הכמוסים, את הדברים החשובים באמת – מעתה ואילך, אשמור לך.

אכתוב על כל מה שבין עיצוב לאופנה. זה ה "ביניהם" המדובר, האהוב, המוכר…

עקרון הרצף לא חשוב כאן, אז לא בטוח שאהיה עקבית.

אבל כמו תמיד, אשתדל להיות הכי אמיתית.

יש דפים שסובלים הכול.

אבל אתה זה לא כולם, אתה זה היומן שלי, החבר הדמיוני הכי טוב שיש לי.

אתה הכלי שלי, שמכיל אותי ומכניס אותי לפרופורציות.

באמצעותך אני מקבלת את עצמי, מצליחה להסיר עוד שכבה בדרך ל "אני" הפנימי שלי.

זה שחף מכל הזהויות החיצוניות, שברבות הימים ניכסתי לעצמי.

זה שיודע בתוכי, שאם יום אחד יילקחו ממני כל המתנות שקיבלתי בהשאלה לחיים כאן… (רק המחשבה על זה מעוררת בי חלחלה, נהייתי אשת החומר, הצורה. לאן נעלמה הרוח? )

אבל איתך – תמיד אמצא משהו טוב לעשות במקום העגול הזה.

איתך ובעזרתך, המילים שלי מחפשות משמעות,

מילה נשזרת במילה ואני מגדירה דרכך את המציאות.

המציאות המורכבת, זו שמשתנה לי בכל שבריר שנייה.

אני רוצה כל כך הרבה בחיים, חצי הכוס תמיד נראית ריקה.

אם רק היה לידי מישהו עכשיו שייתן לי תשובות לכל השאלות,

שיפתור את המשוואות, יתיר את חבלי הספקות.

אבל בינתיים הוא לא מגיע, אולי טוב שכך.

מה אומר לו? מה אשאל?

ידוע שבעיית החיים נעלמת רק עם העלמות הבעיה,

ואני-רוצה-עוד-להספיק למצוא את הייעוד שלי בחיים.

לחבר את הצהרת המורשת שלי.

להתנדב למען אחרים.

להתאמן בלסלוח.

להציב מטרות ולהגשים אותם.

לפתח את הכישורים שלי.

להיות אדונית לזמן שלי.

לא לצאת מפרופורציות כל כך בקלות.

לכבד את העבר שלי.

ליהנות מהדרך ולהסתכל קצת על הנוף.

להסתכן יותר.

לצחוק יותר.

להתענג על הדברים הפשוטים.

להפסיק למתוח ביקורת.

להיות המנכ"לית של החיים שלי.

להיות צנועה (תרתי משמע)

להפסיק להחמיר עם עצמי כל כך.

לבחור יריבים ראויים.

לטעת עץ.

לצלם יותר.

להקים משפחה לתפארה.

לכבד את האינסטינקטים שלי.

להכין בבית קיר עם הציטוטים שמעוררים בי השראה.

לעשות למען אחרים בחוסר אנוכיות.

לחיות חיים מלאים כדי שאוכל לעזוב כאן בשלום אחרי מאה ועשרים…

אופס, חלפה שעה תמימה.

בטהובן הפסיק לנגן, השעון המעורר צלצל…

אמשיך לכתוב בך ביום אחר…

אני.