עובדים לעבור דירה? קחו רגע לעשות טיח לפני!

פורסם על ידי: sagive | קטגוריה: כללי | בתאריך: 10-03-2014

0

renovation

מאמר ממש קצרצר שמגיע כדי לדבר אתכם על ההכנות שכדאי לכם לעשות לפני הובלת דירה. רבים לא יודעים זאת אבל מעבר דירה הוא לא עניין של מה בכך. אתם עומדים לעבור לבית חדש דנדש לגמרי שיש בו צורה אחרת לריהוטש לכם ולתכולה של המוצרים אתם תחיו בזמן הקרוב. רבים עושים את הטעות לעשות צביעה וטיח אחרי ההובלה ומבזבזים המון כסף, מלכלכים את הרהיטים ועושים נזק!

במיוחד לבעלי דירות

הניסיון שלי מלמד כי כל הובלה עשירית או חמש עשרה (מצב הדירות קשה) הוא של בעלי דירה אשר חוזרים או עוברים אל הדירה שלהם, כלומר הם רכשו דירה חדשה ועוברים אליה. במקרים כאלה ממש ממליץ לכם לקחת רגע, ליצור קשר עם קבלן אשר עושה עבודות טיח פנים ולהזמין אותו מבעוד מועד אל הדירה כדי שתוכלו להכנס אל דירה חדשה ומדליקה.

כמובן ש-טיח פנים הוא רק דוגמה קטנה ואולי צביעה הוא תהליך נפוץ הרבה יותר. אז… עומדים לעבור דירה? קחו רגע לסדר את הדברים מבעוד מועד ותכנסו ברגל ימין אל הדירה החדשה שלכם!

בהצלחה, מומחה הובלות.

הוגי דעות- הדרך לעיצוב המחשבה המודרנית

פורסם על ידי: dvir55 | קטגוריה: כללי | בתאריך: 04-04-2013

0

אחד התחומים העיקרים שעיצבו והשפיעו באופן ניכר על חיי החברה והסביבה האנושית בעידן המודרני, עונה לתרומתם הניכרת של תיאורטיקנים והוגי דעות שחוללו מהפכות בזירה המדינית הפוליטית, הכלכלית ועוד. כתביהם של הוגי דעות  ואנשי רוח אלו כדוגמת: אפלטון, רוסו, מקיאוולי ועוד נשתמרו עד היום וממשיכים להתוות עקרונות מנחים אשר יש בידם לסייע להתנהלות החברה וחיי הפרט בעידן המודרני. מחברים אלו קנו לעצמם אחיזה מוצקה בהכרתם של חוקרים רבים שיצאו בעיקר מתחום המחשבה המדינית ואף תרמו לפיתוח המדע וחיי החברה. ייצוג כתביהם של הוגי דעות אלו, מעלה דרכים שונות בהן ההיסטוריונים בוחרים לפרש את מהלך האירועים בזירה הציבורית על פי תפיסת עולמם, תוך התבססות על גישות שהתפתחו עוד מימי הביניים.
לטעמי, התבוננות מעמיקה על כתבים אלו תסייע ליציאה מן המסגרת והחשיבה המקובעת הנוגעת להתנהלות "הרצויה" של החברה, הכלכלה והפוליטיקה אותה מכתיבה המדיניות הלקויה בכל רחבי העולם. חקירת ההיסטוריה ועריכת השוואה בין החשיבה בימי הביניים לבין המצב הנוכחי בעידן המודרני אשר הביא איתו בין היתר את התפתחות הטכנולוגיה, המדע ועוד, תוכל להביא לשינוי מהותי והכרחי בעידן בו האזרח הולך שולל אחרי תבניות קבועות בשלל תחומי החיים.

אינסטגרם וזיכרון אישי

פורסם על ידי: קארין מור | קטגוריה: כללי | בתאריך: 30-03-2013

0

בעקבות הפוסט "לאן נעלמה התמונה", עלו בי מחשבות בנוגע לרשת החברתית "אינסטגרם" ולזיכרון אישי. "אינסטגרם" היא אפליקציה חינמית המאפשרת לשתף תמונות, לעצב אותם באמצעות פילטרים שונים ולעקוב אחר משתמשים אחרים ברשת, לצפות ולהגיב לתמונותיהם. האפליקציה הצליחה לעורר גלים בכל רחבי העולם ובמרץ 2012 דיווחה החברה כי הרשת החברתית מונה כבר כ25 מליון משתמשים רשומים.

שיגעון ה"אינסטגרם" מאפשר לנו להציג חלקים מהחיים שלנו באמצעות תמונות ולשתף אותם עם אחרים, אבל איזה חלקים מהחיים שלנו אנו מציגים? לרוב אנו נעלה תמונות של חלקים מהחיים שאנו רוצים לזכור; רגעים שמחים, מיוחדים ואהובים. עד כה לא נתקלתי בתמונה שהועלתה ל"אינסטגרם" בה אדם נראה בוכה או עצבני ומכך אני מסיקה שאנו בוחרים להציג ולשתף את הרגעים היותר "פוטוגניים" בחיים שלנו. אז איך בעצם אנחנו מעצבים את הזיכרון האישי שלנו באמצעות ה"אינסטגרם"? נדמה שאם נפתח את חשבון ה"אינסטגרם" שלנו עוד 20 שנה ונציג לילדנו את הזיכרונות מאותה תקופה, הדבר היחיד שנזכור זה את הדברים היפים, השמחים והפוטוגניים. אם זה טוב או רע אין לי מושג, הרי מי רוצה לזכור את הדברים הרעים שהוא עבר? עדיף לזכור את רגעי התום, האהבה הראשונה והבילויים עם החברים הקרובים.

שאלה נוספת שעלתה בי היא בנוגע לאותנטיות של התמונות ב"אינסטגרם". כפי שאמרתי כולנו מעלים תמונות של רגעים מאושרים בחיינו, אך השאלה היא האם באמת היו אלה רגעים מאושרים או שרק בחרנו להציג אותם ככאלה? ואיך זה משפיע על הזיכרון האישי שלנו? כאשר אסתכל על התמונה ה"מבויימת" עוד מספר שנים מה אזכור מהחוויה? שהיה לי כיף או שרק הצגתי את זה כך בתמונה ובעצם הייתה זו תקופה קשה עבורי?

כנראה שאת התשובה לכך אני אדע רק עוד 20 שנה כשאראה לילדים שלי את חשבון ה"אינסטגרם" שלי.

חגים של זיכרון

פורסם על ידי: gabriellahav | קטגוריה: כללי | בתאריך: 30-03-2013

0

אנחנו דנים בקורס על אופן קביעת ההיסטוריה, על הדרך שבה אירוע מסויים נשמר ומוצג בצורה מסויימת ( שהרי לכל אירוע יש כמה צדדים) ועל הדרך של היסטוריונים בהצגת ההיסטוריה. ונחשו מה אביב הגיע ופסח בא, פסח שהוא חג שבמהותו הוא חג שכל מטרתו היא להנציח את ההיסטוריה מעיניי ובעיניי העם היהודי ואנו רואים את הדוגמא הכי טובה לאופן תיעוד ההיסטוריה. מתקופה בלי תמונות ובלי שום הוכחה ממשית ( לא שאני מכיר לפחות ) מועברת במשך אלפי שנים ההיסטוריה של העם היהודי בצורה הכי עתיקה וקדומה שיש פשוט מפה לאוזן מאב לבן מאם לבת מסבתא לנכד וכו וכו.

אם נחשוב על זה רגע כל מטרת החגים הרי בעצם היא לשמר זיכרון להקבוע את היסטוריה. הרי מתי אנחנו חוגגים/מציינים יום מיוחד אם לא באירועים גדולים או בימים שנקבעו כימים שיעודם לנצח יהיה לשמר ולספר את היסטוריית התרבות שלנו. פסח מדבר כמובן על יציאת מצרים וכל הצחוקים שעברנו בדרך, שבועות על קבלת התורה שהיא בעצם מערכת החוקים והמוסר שלא רק העם היהודי אלה רוב העולם בצורה כזו או אחרת. סוכות זה על כך שיצאנו בפעם הראשונה לשבוע שדאות במדבר מה שלימים יהפוך לחוויה לכל חייל/ת בצהל, יום העצמאות כמובן להנציח לעולם את עצמאותנו ואת העובדה שזוהי מדינתנו, יום הזיכרון ויום השואה כמובן מגיעים לדאוג שלעולם לא נשכח את אלו שאבדו בדרך וראש השנה פותח שנה חדשה ושולח שנה ישנה נוספת לדפי ההיסטוריה.

דיברנו פה המון על כך שתהליכי ההיסטוריה התחדשו בימינו עם הדפוס המדיה האלקטרונית והאינטרנט אבל די הזנחנו את העובדה שבהתרבות שלנו בדת ובקהילה שלנו מוטמעים טקסים ואירועים שכל מטרתם בעצם היא שימור המידע וקביעת ההיסטוריה מאב לבת ומאם לבן במשך כל הדורות.

אותי אישית, זה קצת מפחיד…

פורסם על ידי: danitsenyor | קטגוריה: כללי | בתאריך: 30-03-2013

0

אין ספק כי זמן חופשת הפסח הוא זמן טוב לנוח, לאכול ולהתעדכן עם חברים שזנחת עקב עומס… שיחות עמוקות מביאות פתאום להשלמת פרטים שלא ידעת, כאלו שאולי לא היית רוצה לדעת ולשמוע סיפורים מדהימים. אז אחד מהדברים ששמעתי וישר קישר אותי לקורס (כן, באמצע החופש) היה סיפור על מישהי שנפטרה עקב מחלת הסרטן לפני כמה חודשים, אך את כל תהליך המאבק במחלה היא תיעדה כפוסטים רגילים בעמוד הפייסבוק שלה. לאחר מותה המשיכו בני המשפחה לתעד את חיה ולהעלות תמונות מהעבר שלה ובעצם להשאיר את הדף פעיל. מה שמביא לכך שפעם בכמה זמן חברים שלי מקבלים הודעה רגילה כאילו היא כתבה משהו ברגע זה.

מסתבר שהדבר נפוץ והפייסבוק הפך למעין במה לדפי היסטוריה אישיים. לכל אדם יש או היה סיפור ולכל אדם יש משפחה ואנשים הסובבים אותו שלא יכולים להתנתק וזוהי אחת מהדרכים שלהם לשמור על אותו אדם חי.  אולי העובדה שיש לנו דרך להמשיך להחיות את האהובים שלנו, להרגיש אותם מסביבנו גורמת לנו להתכחש למציאות הכואבת ואולי אפילו מונעת מאיתנו להמשיך הלאה.

למי שראה את הפרק הראשון בעונה השנייה של "מראה שחורה" בעצם ראה את התרגום הקיצוני לכל עניין הזיכרון בשילוב עם טכנולוגיה.

ואותי אישית, זה קצת מפחיד….

לאן נעלמה התמונה ?

פורסם על ידי: ety24 | קטגוריה: כללי | בתאריך: 30-03-2013

0

כיום הצילום הפך ליותר ויותר פשוט בחיי היום יום שלנו. אנחנו מצלמים מהאייפון, "גוזרים", מוחקים, משפצים, ולבסוף נראה כאילו אנחנו יוצרים או בוחרים לעצמנו את המציאות, את הזיכרונות.

אך כמה אותנטית היא אותה מציאות? כמה אותנטיות הן אותם תמונות?

עד לפני כמה שנים בשביל לפתח תמונה היית חייב מצלמה, ובה פילים. היית מצלם "לפי העין" ואת מה שיוצא היית רואה רק בסוף התהליך, אחרי שהלכת לחנות צילום ופיתחת את התמונות. היו יוצאות תמונות ממש טובות, כאלה שיצאו מטושטשות או "חתוכות", כאלה שיצאו פחות טובות, אבל אין מה לעשות, זה מה שיצא. ואת התמונות האלה שמנו באלבום,  ואיתם היינו מרוצים (לא שהייתה לנו ברירה).

היום אתה לא מתכנן מה לצלם ומתי, אלא שהמצלמה נמצאת איתך בכל מקום. הסמארטפונים  באים איתנו לאן שרק נלך, וזמינים בכל רגע נתון בו נראה לצלם את השקיעה, את הרחוב הסואן, את הכלב העזוב, את המזון שאנו אוכלים או את האיש שהחליק על בננה מהקצה השני של הרחוב. אנחנו מצלמים דברים שלא ידענו שניתקל בהם. אנחנו מצלמים אנשים אחרים, צמחים, חיות, נופים, וכל זה בלי לחשוב יותר מידי. תמיד אפשר למחוק, וכל הצילומים האלה לא תופסים מקום או "מבזבזים" פילים.

נשאלת השאלה, מה יותר מייצג את המציאות? האם אלו התמונות שצילמנו עם המצלמה הישנה והטובה, בעוד היינו מתכננים מראש מה אנו הולכים לצלם, כשידענו שניקח את המצלמה איתנו, ו"מה שיוצא אני מרוצה"? האם התמונות האלו קרובות יותר למציאות? או שדווקא המצב הזה בו המצלמה הרבה יותר זמינה, ומצלמת "בלי חשבון" (אך עם עריכה) מייצג טוב יותר את חיינו?

האם תוכנות כמו פוטושופ ואינסטגרם עוזרים או הורסים לייצג את המציאות דרך הצילום?

כשהתחלתי בכתיבת הפוסט הייתי בטוחה שאני נוטה להעדיף את הצילום הישן, זה עם המצלמה הגדולה והנוסטלגית. ועכשיו אני חושבת שאין להתעלם מהיתרון הגדול של זמינות הצילום דרך הסמארטפונים. אולי דווקא החופש הזה לצלם מתי שבא לך מה שבא לך הוא שמייצג את חיינו בצורה הטובה ביותר.

הדחקה

פורסם על ידי: neta | קטגוריה: כללי | בתאריך: 30-03-2013

0

במקום לדבר על זיכרון ושמירה של נתח מההיסטוריה, אני מצאתי שיותר מעניין לדבר על אחד מהמנגנונים הפסיכולוגיים השנויים במחלוקת ועם זאת המופלאים שיש לאדם תבוני – הדחקה. אני אומרת "שנוי במחלוקת" כי לרוב  בפולמוס הזה- מה כדאי לעשות עם זכרונות ומשקעים לא נוחים מהעבר- יהיו  בוודאי חסידי פסיכולוגיה מסורתיים, שיטענו כי הדחקה היא מנגנון שלילי. כלומר שעלינו להתמודד עם משקעים וזכרונות רעים מהעבר ולדבר אותם, לפתור אותם עם עצמנו, על מנת שהווה והעתיד שלנו יהיו שלמים. מאידך, יהיו את אלו שיטענו, כמוני, שהדחקה היא מנגנון נפלא, שמאפשר לנו להניח בצד את מה שלא נוח לנו לזכור. בהקשר הזה, אני בוחרת להעלות את השאלה- מי קובע מה ראוי להישמר? אם חויתי חוויה מכוננת בחיי, כנראה שהיא תגלה כבר את אותותיה במוקדם או במאוחר, למה אני צריכה שהיא תפריע לי ככה בלי שהזמנתי אותה? אם נקביל לרגע את המנגנון הזכירתי הזה למנגנון הזיכרון הדיגיטלי, לזה של המחשב למשל- נגלה שגם למחשבים משוכללים לא בנו מנגנון הדחקה מוצלח ביותר. המחשב שלנו לא יודע מתי יש קבצים ש"עדיף" לא לזכור. אולי הדבר הדומה ביותר למנגנון הדחקה ניתן למצוא בכל תוכנות האנטי-וירוס למינהן. כי אולי שם ברובד הפילוסופי של המונח "זיכרון" בהקשר הדיגיטלי, כאילו האנטי וירוס מזהיר את המחשב, שאם הוא יבחר לשמור בזיכרון את הבייט הספיציפי הזה, דברים רעים יקרו. אז אני הייתי רוצה לראות את המוח שלנו כמנגנון עם אנטי-וירוס משוכלל ביותר. ברגע שהוא סורק זיכרון שיכול לשבש את המערכת- הוא משליך אותו לאי שם בבוידעם של התאים האפורים.

אז איפה בכל זאת עלולה לצוץ בעיה? אולי כשאת המודחק עדיף שלא נדחיק, כי מדובר בעובדה שמשנה את חיינו. שכול, טראומת מלחמה, חוויות גדולות מידי, שהמשקל (לא הדיגיטלי רק, גם הממשי) כבד מידי למאגרי ההדחקה. אנחנו לא יכולים לסלק את הידיעה שמישהו קרוב לנו כבר לא איתנו, ואם ננסה, אנחנו מתקרבים למצב מסוכן נפשית, המקום הגבולי הזה בין הפסיכוזה לנוירוזה. אם נחזור שוב להיבט הדיגיטלי, למשל ברשת האינטרנט- הבעיה אולי הכי דרמטית של העידן שלנו, היא שההדחקה הפכה להיות עסק מאוד מורכב. אם למשל הייתי במערכת יחסים לפני עידן הרשתות החברתיות, ונאמר שבן הזוג שלי היה בוגד בי. יכולתי להיפרד, "להתקדם הלאה" כמו שרובנו מכנים זאת, ובעצם- הלכה למעשה- להדחיק. עכשיו ננסה לדמיין את אותה חוויה בעידן הדיגיטלי, וזהירות, מגיעה הכללה גורפת; רובנו יתקשו להדחיק, מאחר והאינסטינקטיביות של הנגישות למידע מכאיב פשוט קלה מידי. הרבה יותר קל להיכנס לפרופיל, לראות תמונות, לגשש בין פיסות מידע דיגיטליות, ולחטט בפצע הכואב מאשר לפתוח קופסא של מכתבים או לדפדף באלבום תמונות. תנסו להעמיק כמה דקות בהקבלה בין הדחקה אנלוגית לזו הדיגיטלית, ואני בטוחה שתמצאו עוד כמה דוגמאות לכמה זה קשה להדחיק בעידן שלנו.
זו הסיבה, שאני מוצאת בהדחקה (האנושית, האנלוגית) כמנגנון מדויק, מאחר ומדובר במנגנון שמערכות דיגיטליות עדיין לא הצליחו, לטעמי, להעתיק בהצלחה.

 

של מי הזיכרון הקולקטיבי בישראל?

פורסם על ידי: lirazdv | קטגוריה: כללי | בתאריך: 30-03-2013

0

בזיכרון הקולקטיבי של כולנו, שעוצב ברובו מלימודי ההיסטוריה של בית הספר, קיימים אותם האירועים שעל כולנו היה לזכור ולשנן לקראת הבחינות בתיכון או בחטיבת-הביניים. גם אם איננו זוכרים את הדברים לעומקם, אירועים כמו "פרעות קישינב" (שהיו חלק מ"פרעות המאות השחורות"), "מאורעות תרפ"ט" או "ליל הבדולח", מוכרים לרובנו.

אך למי בזיכרונו הקולקטיבי הישראלי ידוע האירוע שמכונה "פרהוד" או בתרגום לעברית "השואה העירקית". ה"פרהוד" היה פוגרום שהתבצעה ביהודי בגדד (עירק) בחג שבועות בשנת 1941. לפי ההערכות שונות תוצאותיו של פוגרום זה היו: רצח של כ-180 יהודים, כ-2,100 פצועים, כ-250 יתומים ורכוש רב שנבזז מכ-50,000 בני-אדם. לא היה מדובר באירוע של ההתאגדות עממית מקרית כנגד היהודים, היה לו רקע והיו לו אחראים. שגריר גרמניה בעירק פעל במזרח התיכון מטעם המודיעין של גרמניה הנאצית. מהות תפקידו הייתה סכנה פיזית ליהודי המזרח התיכון. לצדו פעל המופתי הערבי שיזם פגיעה ביהודי מדינות ערב, ובעירק הוא "זקף הצלחה" בדמות ה"פרהוד". מקרה זה נחשב לגורם המאיץ בהתפתחות הציונות בעירק שהביאה לעליית 120,000 יהודי עירק.

כמו "פרעות קישינב", "מאורעות תרפ"ט" או "ליל הבדולח", גם ה"פרהוד" הוא אירוע בעל משמעות רבה מאוד לציונות, וקיימים לא מעט קווי דמיון בין כל אלה – החל מתוצאותיהם הקשות ועד להשפעותיהם על הקמת המדינה וביסוסה בשנותיה הראשונות.

אין בפוסט הזה עניין לדוש פעם נוספת בשסע העדתי, ולטעון לקיפוח מזרחים כזה או אחר. העניין כאן הוא שהזיכרון של כולנו מורכב מדמויות ואירועים מסוימים ומשויכים, בעוד שאירועים אחרים, משמעותיים לא פחות, נדחקו לשוליי זיכרוננו. ה"פרהוד" הוא דוגמה אחת מיני רבות  לכך שגם לחלקים אחרים בעם היהודי יש חלק בהתפתחות הציונות והמדינה, וגם להם מגיע מקום בזיכרונו הקולקטיבי של עם ישראל.

שורשים

פורסם על ידי: itaykatz1 | קטגוריה: כללי | בתאריך: 29-03-2013

0

כולנו זוכרים איך בעבר בבית הספר עשינו את עבודת השורשים..קלסר גדול, מושקע עם תמונות והסברים שאמא עזרה לנו להכין. העבודה אז הסתכמה בדור אחד מקסימום שניים אחורה ונעשתה כמובן באופן ידני / אנלוגי / כתב יד או איך שלא נבחר לקרוא לזה, וסביר להניח שפחות בעזרת המחשב. אני זוכר איך הלכתי וחקרתי את סבי וסבתי משני הצדדים והקשבתי שעות לסיפורים אודות ההיסטוריה המשפחתית שלי, שלהם.

מדוע נזכרתי בנושא זה? בכתבה שפורסמה לאחרונה באתר YNET נכתב על הדרך בה אנשים יוצרים עץ משפחתי באינטרנט ולא רק שיוצרים, אלא גם מגלים פרטים חדשים ומפתיעים. מסתבר שמסמכים עתיקים בעיקר ממדינות אירופה כגון מסמכי גיוס (עוד ממלחמת העולם הראשונה), תעודות לידה, תעודות פטירה, רישומי אוכלוסין, תמונות ומה בעצם לא – עברו דיגיטציה וסריקה וכולם נמצאים במאגרי מידע אינטרנטיים המאפשרים לכולנו ליצור את העץ המשפחתי שלנו ולהרחיב אותו לגבולות שלא חשבנו שקיימים.

מסתבר שאלפי בנגלדשים למדו גרמנית עתיקה על מנת שיוכלו לקרוא ולכתוב את הרישומים המופיעים במסמכים במאגרים כדי שיופיעו בתוצאות החיפוש והם סביר להניח, עובדים סביב השעון תמורת אגורות בודדות לשעה (או ליום). חלק משירותי החיפוש עולים כסף ואף מציעים לעשות את העבודה בשבילכם בעזרת חוקר אם רק תספקו להם את הפרטים הידועים לכם..

תחשבו כמה זה מדהים לגלות פרטים חדשים על ההיסטוריה המשפחתית שלכם ושהסבא רבא של הסבא שלכם היה חייל אמיץ שלחם במלחמה בתקופות שעשינו עליהם עבודות בתרבות המערב ואפילו עוד יותר – לגלות שיש לכם או ליקירכם קרובי משפחה אבודים בצד השני של העולם (כי גם הם או קרוביהם נכנסו לאתר והחלו בחיפושים)..

ורק תחשבו שאם לסבים ולסבתות שלנו היה את השירות הזה עוד מלפני 50 או 60 שנה, מה הם היו יכולים לגלות..

קישור לכתבה המלאה ב-YNET:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4350251,00.html

 

פוסט-תינוק

פורסם על ידי: adva avrahami | קטגוריה: כללי | בתאריך: 20-03-2013

0

הרעיון לפוסט הזה נולד מתישהו כשקראתי כתבה יפה על איור וקומיקס, ששילבה בתוכה ראיון עם המאייר הישראלי המוכר בתחומו בעולם תומר חנוכה. כידוע, קומיקס זה שיק רציני, ככה שגם למי שלא קורא אותו הוא בא גם בהדפסים על חולצות או בדברים הקטנים שבחיים, כמו בזוקה. באותה כתבה, באחת הפסקאות מתוארות חוויות הילדות של חנוכה, ותוך כדי הקריאה נזכרתי בכל מיני דברים שלמדנו בלימודי התקשורת על צילום וקולנוע, ואפילו על זיכרון אישי ולאומי. זה היה השלב שבו התהווה הרעיון לפוסט הזה, שנולד בעצם מתוך אותה ההרגשה שבקריאה.

 

באותה כתבת-ראיון, הגיבורים הם בעצם שני אחים, כשאח אחד הוא גם הכתב שמראיין את האח השני. הרעיון המרכזי בגדול הוא, שדרך הבדיקה איך תומר הפך לאחד המאיירים הבולטים ביותר בארה"ב זמן שאסף הפך לכתב, אסף מספר על הרבה דברים מן העבר המשותף כמו הילדות בישראל וחוברות שקיבלו מהדודים מאמריקה וצרפת שהשפיעו על סגנון האיור, זיכרונות יפים ומעניינים לא פחות מהקומיקס עצמו.

 

טוויסט זמני בעלילת הפוסט יוקדש לטובת הזיכרון הקולקטיבי שלנו כסטודנטים לתקשורת מקורסי חובה שונים, בזכותו אפשר יהיה להזכיר את החוקר שלמה זנד. נחמד לגלות שאפילו שעבר הזמן מאז שקראנו אותו אי-שם בשנה א', יש הרבה דברים נחמדים ומעניינים במה שהוא אומר. שלמה זנד מראה שאפשר להבין הרבה דברים מהקולנוע לגבי רוח התקופה שבה הוא נעשה, ולא רק הקולנוע הדוקומנטרי. לכן אפילו חקר ההיסטוריה מכיר בקולנוע ככלי נהדר למחקר והבנה. גם האומנות מכירה באיורים וכרזות ככלי שמלמד גם על היוצר וגם על רוח התקופה: מה היו מוקדי העניין, מה נתפס היה כאופנתי בתחומי החיים השונים, כמו גם על מה היה מקובל יותר או פחות, או סתם שובב באופן חינני.

 

אז בנקודה בה תמונות נעות או פוסטרים מהווים כלי מעניין שאפשר ללמוד ממנו, גם קומיקס כאמצעי תקשורת חזותית הוא כזה. אפילו בארץ בשנים שאחרי מלחמת יום כיפור, הקומיקס 'חולות אדומים' שהיה יחיד מסוגו, שיקף בתוכו ביטויים תרבותיים ופוליטיים בהתאמה, ככה שאפשר ללמוד ולהבין מתוכו הרבה על החוויה של המאייר ועל אופי החיים בארץ אז.

 

אחרי שהצגתי את חלקי הפאזל, התמונה השלימה היא בעצם אותו הקומיקס, שבמקרה זה צויר על ידי תומר חנוכה. חנוכה הוא מאייר גדול בארה"ב, כזה שהיצירה שלו מגיעה להרבה אנשים, ויש שאפילו מחליפים את החוברות שהוא מאייר, למי שחובב קומיקס מושבע. בעוד כמה שנים ולא חייב שבעוד הרבה, חוקרים יבדקו כל מיני דברים על רוח התקופה בארה"ב, דרך כל דבר שיש בו ביטויים והשפעות, ואחד מהחוקרים או החוקרות היותר המגניבים, יעשו את זה דרך קומיקס. גם דרך הקומיקס של תומר. המחקר הזה של רוח התקופה ידון וגם יבטא את צורת האיור המיוחדת של תומר, שמשקפת בתוכה גם את החוויה שלו- זיכרונות, רגשות והתפתחות, ומתבטאת באיורים. וככה בעצם הביטוי האישי של תומר יהפוך לחלק במחקר, ולא רק עבור חובבי הקומיקס המושבעים, אלא גם כחלק חשוב, מעניין ויפה מהזיכרון הלאומי.

 

חג שמח ומהנה.