כן, זה קרה. באומץ שהגיע באותו רגע מכיוון לא ברור, החלטתי לשבור חלון אחורי. הייתי מוקף בעצים והתפללתי שאף אחד לא יראה אותי. אין פורץ מיומן לדעתי שלא פוחד מהרגע הזה. לא משנה לאן פורצים וכמה מאמינים בעצמכם, נקודת השבירה, דו משמעית, היא אולי הנקודה שתבטיח את המטרה או תהרוס את כל התוכניות ואף תביא לתפיסתכם. ולשם, אף אחד לא רוצה להגיע.
כשאין אף אחד בבית, אתה תמיד חושש שמישהו אחר מסתכל עליך. מלבד ה' יש מצלמות אבטחה שמבקרות כל צעד שלך מהכניסה ועד לחדר הכי אינטימי. בדרך כלל מצלמות כאלה מותקנות בגלוי ומספיקות כדי להרתיע. מי שרוצה להקשות על בריחת הגנב בלי לשלם את המחיר, ינסה להתעלות בכל מיני מצלמות מסתתרות בעציצים או בכדים ולפורץ לא מיומן אין זמן או יכולת טכנית לטפל בהם לפני השיטוט בבית.
למזלי הייתי עם הכובע שלי ובגדים בלי יותר מידי סממנים מזהים ברורים. לאחר שנטרלת את אותה בקרת כניסה מציקה, נכנסתי פנימה והרגשתי הכי מוזר בעולם, התחלתי לנסות להבין מה אני אמור לעשות. לא עברתי הדרכה של פורץ ולא למדתי אפילו בסרטים איך זה באמת עובד בתכלס. לא ראיתי כלום ולא הייתי מצוייד בגפרורים או פנס. אבל החלטתי לפתוח אור מנורת שולחן שהיה בפינה. רק אז הבנתי שאני נמצא בבית של מישהו אחר ואני נמצא פה לחפש דברים שיוכלו לספק לי כסף מהיר או השלמה לבית שלי.
לא היה לי יותר מידי זמן. לא מצאתי איזשוהי מערכת אינטרקום, וניסיתי לעשות את הדברים מהר – בעצם אף פעם אין זמן באמת לפרוץ. זה לא שאתה מחתים כרטיס ויאללה לעבודה. בקיצור התחלתי לחפש במקומות הבטוחים כמו מגירות תכשיטים או תיקים שבארון. זה היה הכי הגיוני עבורי. גם לי יש בית וגם אני יודע איפה מחביאים בדרך כלל את השלל הזמין או את המפתחות אליו. אבל הפעם זה לא עבד כמו שציפיתי. הפעם הראשונה שלי היתה מאוד קצרה ומאוד מפחידה. לא ממש הבנתי מה אני עושה. פעלתי אינסטינקטיבית בלי לחשוב יותר מידי. רציתי בעיקר להספיק ולעוף משם. הרגשתי לא שייך. לא לבית ולא למעשים. אבל אני כבר הייתי שם. לא היה אפשר לחזור אחורה. לא פיסית ולא נפשית. עשיתי את המעשה, פרצתי לבית של מישהו אחר.